פיפשיק, ישראל-זלמן

בנם-יחידם של בלומה וליטמן, נולד ביום י"ב באייר תרצ"ה (15.5.1935) בירושלים. למד בבית-הספר "בית אהרן" ואחר-כך בכיתות הנמוכות של הגימנסיה "סוקולוב" והצטרף לתנועה החינוכית של "השומר הצעיר". בתקופת התסיסה המדינית שלפני ההכרעה בלייק-סאקסס, מקום מושב עצרת האו"ם שהחליטה ב-29.11.1947 על חלוקת הארץ לשתי מדינות, היה יוקד כולו בחלום המדינה היהודית והיה להוט כל-כך אחרי הידיעות בעיתונים, שלא היה פנוי להכנת שיעורים ולקריאת ספרים, כחובת תלמיד בן 13. אמו התייאשה מלימודיו כבר בהיותו בבית-הספר יסודי בכיתה ז'. אך לתמהונה הרב שמעה מפי מוריו שבחים על התקדמותו היפה בלימודים, כי בכושרו האינטלקטואלי המפותח תפס את הידיעות בשעת השיעורים בכיתה ולא היה זקוק להכנת השיעורים בבית. באותו הזמן הוזמנו הוריו לנסוע עימו אל קרובים באמריקה, אך הוא התנגד לכך בכל תוקף ואמר שגם אם הם יסעו – הוא יישאר כאן, כי בקרוב תהיה לנו מדינה. כשהחלה מלחמת-העצמאות לא יכול להתגייס בגלל גילו הרך, הוסיף שנתיים לגילו, נתקבל לגדנ"ע ומילא תפקידי קשר בהפגזות הקשות ביותר. גם חגיגת הבר-מצווה שלו הופרעה על-ידי הפגזה וכל המסובים ירדו למקלט, אולם הוא לא ידע פחד. הוריו ניסו להניאו מההסתכנות שאינה מוטלת על בני גילו ובעת ששמח על כיבושי צבאנו היו מזכירים לו את מחיר הדמים ושכול האמהות ששילמנו, אך הוא הסביר להם שהלוחמים מקריבים בחפץ לב את חייהם למען המולדת וגם הוא מוכן לעשות כך. בשמחה התנדב לחלוקת תעודות-הזיהוי הישראליות לתושבי השכונה ודרש מכל אחד לקרוע את התעודה האנגלית הישנה. באחד הימים נפרד מהוריו, למרות מחאותיהם, ויצא לשני ימי אימונים במחנה גדנ"ע בגבעת רם. אך לבו היה חלש מכדי לשאת את המאמץ הגופני והרוחני שהיה למעלה מגילו ומכוחו. ביום כ"ט בחשוון תש"ט (1.12.1948) פרץ בשנתו באוהל בצעקות מבולבלות ובקריאות "אמא", ובהגיע אליו הרופא לא היה בחיים. נקבר בשייח'-באדר ב'. בן 13.5 היה במותו. ביום י"ז בסיוון תשי"א (21.6.1951) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר- הרצל בירושלים.