פינטוך, אלון

בן יהודית ובן ציון. נולד ביום י"ז בניסן תשמ"ז (16.4.1987) בבית החולים "רמב"ם" שבחיפה. בן זקונים אחרי שתי בנות – קרן ושרון, ילד חייכן שבבואו הציף את הבית באור יקרות ובשמחה. אלון גדל והתחנך בקריית חיים. הוא החל את לימודיו בבית הספר היסודי "מגינים", וסיימם בקריית החינוך "תיכון קריית חיים". כילד, אהב מאוד לשתף בחוויותיו, ובכל יום, כשחזר מהגן ומבית הספר, היה מספר בפרוטרוט את שעבר עליו ואת תחושותיו לגבי הדברים. חוש ההומור המפותח של אלון כמו גם החברים שהכיר בגן, ליוו אותו לכל אורך חייו. בן חמש היה כשקיבל את הכלבה בוני, וזו הייתה לו לחברה נאמנה. בשנות נעוריו, גילה אלון משיכה לצילום, מקצועו של אביו, משיכה שהלכה והתחזקה. אלון צילם כל הזמן וניסה למצוא את התמונות המושלמות. תכונותיו המרכזיות – יושר, הגינות וחמלה, החלו להגיח החוצה עוד בהיותו ילד. ככל שבגר והתפתח התעצב גם חוש הצדק שלו שהיה לשם דבר. אלון נלחם והתעקש בכל מקום שבו נעשה עוול לו או לאחרים, ולא שקט עד שהצדק יצא לאור. הנתינה האין-סופית ואהבת האדם והחיים היו חלק בלתי נפרד ממנו ומהתנהלותו. עם חבריו, קבוצה מיוחדת ומגובשת, חווה הרבה רגעים יפים וחש בטוח ושלם. עם גיוסו לצה"ל, ב-31.7.2005, הוצב אלון בחיל השריון, בדיוק כפי שרצה, והיה מאושר. בטירונות התמודד עם קשיים ואתגרים שלא היה בטוח שיוכל לעמוד בהם, ושמח על כי הצליח. הייתה זו הוכחה בעבורו כי הוא יכול ומסוגל לכול. אט-אט הפך אלון מנער לגבר צעיר. הוא התבלט כטען-קשר וכאיש צוות, ונכונותו לעזור בכל עת בשילוב חייכנותו והאופטימיות שהפגין, הקנו לו חברים רבים. יוסי ביטון, מפקדו של אלון בצמ"פ (צוות מחלקה פלוגה – הכשרה ללוחם), סיפר על אלון: "מלך העולם. תמיד מחייך, תמיד מניף את כולם גבוה באוויר כשמצב הרוח בשפל. שילוב נדיר של אהבה וחריצות." במהלך האימון המתקדם, שלושה ימים לפני חגיגת הכלולות של אחותו קרן, נפצע אלון בתאונת אימונים ברמת הגולן. הייתה זו פציעת ראש קשה, אך אלון, כך מספרים חבריו, לא הפסיק לומר כי הוא מוכרח להגיע לחתונה. הוא אמנם הגיע לאירוע, לאחר כמה ימי טיפול, אך בקושי, וכשאת ראשו מעטרת תחבושת לא קטנה. המשפחה הייתה מאושרת, ויהודית, אמו של אלון, אמרה "זו חגיגה כפולה כי גם קיבלתי את אלון במתנה וגם אנחנו חוגגים את החתונה." אלון עבר שיקום ממושך שלאחריו התעקש לחזור ליחידתו וללחום לצד חבריו בגדוד 74 כלוחם מן המניין. אף שיכול היה להוריד פרופיל ולעזוב את חיל השריון לא שקל את האפשרות ולו לרגע, כי אהב מאוד את הגדוד, את האנשים ואת השירות, ורצה לתרום, לעשות ולהיות בשטח. בחירה זו, חרצה את גורלו. מעט לאחר שפרצה מלחמת לבנון השנייה, ב-12.7.2006, עלה גדוד 74 ללבנון, להשתתף בלחימה, והוכפף לחטיבת המילואים שגויסה לשירות. ערב נפילתו, שוחח אלון עם בני משפחתו בפעם האחרונה וניסה להרגיע: "אבא, אל תדאג, הכול בסדר," אמר. אלון נפל ביום ט' באב תשס"ו (3.8.2006) בקרב בדרום לבנון, והוא בן תשע-עשרה. במהלך פעילות מצפון לזרעית, בעומק של כארבעה קילומטרים בתוך שטח לבנון, ספג טנק ה"מרכבה" של אלון פגיעה ישירה וקטלנית של טיל נ"ט שירו מחבלי החזבאללה. אלון נפצע אנושות, פונה לבית החולים "רמב"ם" שבחיפה, ולאחר שעות אחדות מת מפצעיו. "הייתה לנו זכות גדולה לחיות איתו," אמרה קרן, אחותו, "עד שהלך ונשארנו לבד." עם אלון נפלו שני חבריו לצוות הטנק – סמל אנדריי ברודנר וסמל איתמר צור. מפקד הגדוד אמר כי אלון ואנשי צוותו פעלו בנחישות ובקור רוח, ובחתירתם לניצחון הפגינו אומץ לב ראוי לציון. לאחר נפילתו הועלה אלון לדרגת סמל. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי שבחיפה. הותיר אחריו הורים ושתי אחיות. על מצבתו ביקשה המשפחה לחקוק את המילים: "תמיד איתך באהבה, כי אין מקום שהוא רחוק מדי…" ספדה לאלון אמו, בשם בני המשפחה: "אלון, בחייך הארת אותנו באור הגדול שלך, נאמן לאמת הפנימית שלך שהנחתה אותך בכל מעשיך. 'למדת כה רבות בעולם אחד עד שלא הצטרכת כלל אלף חיים על מנת להגיע לחייך אלה.' החיוך, המבט, הכנות, החוכמה והצחוק המתגלגל, כל אלה יישארו איתנו לעד, כי אין מקום שהוא רחוק מדי. נר יגוננו, אש תמיד בליבנו, כואבים ואוהבים." הספידו החברים: "אלון, היו בך התקווה והכוח שהכול יהיה בסדר. לפני שבעה חודשים, כשנפצעת והצטודד לך הראש, צלצלת אלינו מהאמבולנס ואמרת שהכול בסדר. שנפצעת קל ושלא נדאג. אבל אתה היית פצוע קשה, ורק רצית להרגיע את כולנו. החלמת כל כך מהר רק בגלל הכוח שהיה בך והרצון שלך לחיות. לא פחדת אף פעם מהמוות. תמיד כשאמרנו לך שתשמור על עצמך, אמרת שלא נדאג. שזה רק עניין של גורל. הכאב לאחר התאונה לא מנע ממך לצחוק, לשמוח ולהמשיך בשגרת החיים. נותרה לך צלקת שתמיד צחקנו מתי היא תיעלם, ועכשיו, כשאתה איננו, יש בליבנו צלקת כל כך עמוקה שלא תיעלם לעולם. … אלון, היו לנו הרבה תכניות לעתיד, להיות כל החברים יחד, אבל עכשיו, כשאתה איננו, זה לא יהיה אותו הדבר. … כל דבר קטן שעשית למעננו אז נראה היום דבר גדול. מתגעגעים לחיוך, למבט, לצחוק המתגלגל, לשבת ביחד ולדבר עד אור הבוקר, לנסוע איתך במכונית האדומה שלך, סתם ככה בלי לדעת לאן. ואתה תישאר צעיר לנצח. אוהבים אותך וכואבים אותך." כשנה ושלושה חודשים לאחר מותו של אלון נולדה בתה הבכורה של אחותו קרן, שנקראה אלה, כמאמר הפסוק "תחת אלון ולבנה ואלה" (הושע ד יג). "תמיד רצית להיות דוד," ספדה קרן לאחיה, "ועכשיו הפכת לכזה. אלה, לצערי הרב, לא זכתה להכיר את הדוד הנפלא שלה ונשארנו אנחנו, בני המשפחה, לבצע את ההיכרות ביניהם ולספר לה על דודה היקר." משפחתו של אלון הקימה לזכרו אתר אינטרנט ובו סיפור חייו, תמונות, דברי פרידה, סרטונים שבהם מופיע אלון, קטעי עיתונות ועוד. כתובת האתר:chttp://www.alonfeintouch.com/. דברי ההספד של המשפחה באזכרת ה"שלושים": "שלושים יום עברו מאז שנהרגת אלון שלנו. לא דברי הספד נרצה לשאת אלא דברי הלל על היותך בן לתפארת ואח למופת. על הזיכרונות ושובל האור שהשארת אחריך להאיר את דרכנו. על כך שאנו מביטים ומודים על המתנה הגדולה שקיבלנו למשך תשע-עשרה שנה. על האושר הרב שחווינו ממך – הבן והאח היקר, משוש חיינו ואהבת ליבנו. … אתה איתנו באהבה רבה, אין-סופית ועצומה, אוהבים אותך ומתגעגעים כל כך." כתב אבי פיינטוך: "היה ילד ואיננו עוד / אותיות חקוקות באבן / שחוק מתגלגל, / רוח סערה / ופריחת האביב בפניו. // היה נער ואיננו עוד / מילים חקוקות באבן / אוושת חלומות, / מבט מתגרה / ושצף האור בעיניו. // היה גבר ואיננו עוד / שם חקוק באבן / דממת קבר / פחד הכאב / וזמן שמנגד עמד." ביום הזיכרון לחללי צה"ל תשס"ח כתבה אדוה נאמן, בת הדודה של אלון: "הכול קרה מהר מדי, טלפון אחד מודיע – אנוש. אנוש? מה זה אומר, שעוד יש תקווה? שתתעורר ונגיד שממש הבהלת אותנו, ונלטף אותך, ונחבק, ונצחק? אבל באותו היום כבר לא צחקנו, חיבקנו אחד את השני, וליטפנו סדין לבן שמתחתיו היית אתה. המיטה הייתה קצרה מדי בשבילך וכפות רגלייך בצבצו החוצה. היום אני מבינה שהיקום כולו קטן מלהכיל אותך, אלון. למחרת ליווינו ארון עץ, עטוף בדגל כחול-לבן. אני לא הבנתי על מה המהומה, הרי אתה אמור להגיע, להגיד לנו שנפלה טעות, ונחזור הביתה שמחים, איתך. אך עם קול חבטות רגבי העפר על ארונך, נגוזו התקוות. חזרנו לבית ריק, ובכל מקום היית אתה: הריח שלך על הכרית, ממרח השוקולד שאתה אוהב במקרר, מפתחות המכונית על השולחן, גרביים שהשארת ליד המיטה, והבטחה שתתקשר. האנשים שנכנסו ויצאו סיפרו לנו על אלון האמיץ, הגיבור, שלאחר פציעת ראש התעקש לחזור ליחידה, על אלון החבר הטוב, שמדי שבוע ויתר על דמי הכיס שלו לטובת חברו, על אלון מלא החיים, שמעודד ומושך קדימה כשכבר אין כוח, על אלון המצחיק, האוהב, השלו. אלונקו, אנחנו חיים אותך בכל רגע שעובר, אתה מלווה אותנו במחשבות ובעשייה. עכשיו אני כבר יודעת מה זה אנוש. אני חיה געגוע אנוש. אלון פיינטוך, בן דודתי, נפל בהיותו בן תשע-עשרה בקרבות בדרום לבנון, ביום ט' באב תשס"ו. יום חורבן הבית שלנו." כתבה האם יהודית: "אלון, הגעגועים כה קשים. הזמן אינו מרפא ואולי אף להפך, הגעגועים רק הולכים ומתעצמים. תשעה באב, בן תשע-עשרה בלבד ועולמי חרב, עולמו של כל מי שהכיר ואהב אותך. בעולמי חלה תפנית, החלטתי לצאת למסע שבאופן מפתיע אתה נוכח בו כשותף מלא – במחשבותיי – ככוח מניע בכל מעשיי, כקול שאני כל הזמן קשובה לו, כאור, כהארה, כתובנה וכעשייה. זהו מהלך חיי האמיתי, היום-יומי, המבטא את האמת העמוקה לגבי חיי. הייתה בך אהבה. אהבה, הן אנו יודעים, היא הכוח החיוני המניע את היקום כולו. הוא אנרגיית הריפוי המושלמת. אלון, כל כך אהבנוך – כך שנגענו במשהו אלוהי בתוכנו, באמצעותך. אומרים שהאהבה ממיסה את הפחד, כל כך אהבנוך שלא היה בך פחד כלל. היו בך החמלה והאהבה, הנתינה והקבלה. היית מין ישות רוחנית לכל מי שבא במגע איתך. הושטת יד לאחרים כדי להקל על סבלם, עזרת להם בנתיבם, והכול ללא תמורה, כי מבחינתך התמורה היא עצם העשייה. עשייה לא אנוכית. … חוטי הזמן מבהירים לי שיש לשמור על הנותר. … אתה נמצא איתי כל יום, כל רגע, בגופי, בנשמתי ובכל הווייתי. ילד שלעולם אהיה איתו והוא איתי … האור והאהבה לעולם אינם נגמרים, הם קשורים זה בזה לנצח!" אוראל נאמן, בן הדוד של אלון, נפרד ממנו בשיר שכתב: "בום אחד ועוד אחד ועוד אחד. / העשן מפלס דרכו מהשמים התכולים אל הקרקע. / מכאן הכול כל כך יפה. / איזה נוף מדהים. / אז מה. / אם נמות אז נמות. / כאן. / עכשיו. / ליד מתלה הכביסה. / מתחת לפרגולת העץ. / האטבים יתפזרו כאן מסביב. / יהיה בור. / בטוח יהיה בור. / זה טיל. / הטלפון משחרר את המחשבות. / כן. / אנוש. / בטח עוד פגיעת ראש. / יש סיכוי. / אנוש זה לא. / אנוש זה לא מת. / אתה מבין. / כן / אני מבין. / יש תקווה. / תקווה לא מתפוגגת. / זה כבר קרה לו פעם. / תמיד הוא יוצא מזה. / אנוש, את שומעת? / ניסע. / צפצופים. / חיילים בכניסה. / צפצופים מתגברים. / צלליות שקופות. / אחיות. / אימא. / חיבוק. / דמעה. / אנוש. / יש סיכוי. / אסור להפסיק לקוות. / דקה, אולי שתיים. / חלוק של רופא מהלך בזריזות. / נגמר הוא אמר. / נגמר? / זה אנוש. / יש עוד סיכוי. / לא. / זה נגמר. / נגמר. / הבור באמת נפער. / מה נשאר. / כבר קרה בעבר. / האל כבר סטר. / גזר. / זה חזר. / בלילה היא הגיעה. / המודעות. / כבר קרה בעבר. / כבר קרה. / בעבר." משפחתו של אלון מנציחה את זכרו באירועים שונים. כדרך לביטוי הגעגועים והאהבה, נערך מדי שנה בחול המועד פסח, יום הולדתו של אלון, מסע אביב. "הטיול הוא מסע התמודדות," מסבירה יהודית. "המפגש עם החברים, בני המשפחה והמכרים הרבים מאפשר לכולם להבין שמותר לצחוק ולשמח, לחיות ולהמשיך במסע החיים, ואף להפיק את המרב מאובדן כה טרגי. המסע הנפלא הוא כהנחת זרי פרחים, כביטוי של השלמה. זוהי דרכנו לאפשר לכל מי שמנסה להתקרב – להיות. למרות הקושי והמבוכה – להגיע קרוב, לרצות לחבק ולהיות איתנו, עם אלון, וביחד, כולנו – כמו שאלון תמיד אהב." באפריל 2007 יצא המסע הראשון מבסיס "סער", הבסיס שבו שירת אלון. משתתפי המסע לבשו חולצות לבנות עם הדפס עץ אלון ופריו המסמל את עונת האביב, את ההתחדשות, ויותר מכול – את אלון. המסע החל בהפרחת עשרים בלונים כחולים ולבנים ובלון אחד אדום, לפי הספר "מעשה בחמישה בלונים". כתבה האם: "כך גם אתה, אלון שלנו, תמיד עימנו, אדום ולוהט בקרבנו, אהוב עד מאוד ומביט עלינו בחיוך המוכר עם התובנות. חשתי את נוכחותך על כל צעד ושעל ושמעתי את כולם מדברים איתך ועליך תוך כדי הליכה וצחוק מתגלגל. נזכרים בהתנהלותך ובהומור המיוחד שלך צעדנו במסע החיים ובחרנו בדרך שבה אתה היית בוחר. … הבטתי על טור הצועדים בשבילים כמו מלאכים, מתמזגים בטבע המדהים, מראה כמו עלייה לרגל, מין קדושה מהפנטת, מרגשת ומחברת, ובכך, כאילו סימנת לנו להמשיך, כי זו הדרך הנכונה למען כולנו ולמענך." (דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון)