פינחסי, בן-ציון (בנצו, באיבאבא)
בן אסתר ויוסף-חיים, נולד ביום כ' בניסן תרע"ג (27.4.1913) בירושלים. משפחתו ידועה בעדת הבוכרים בכינוי "באיבאבא", שתרגומו לעברית "הזקן האמיד", מאחר שסבו של המנוח היה איש אמיד וידו היתה פתוחה לכל נצרך וכך הפך תוארו זה לשם המשפחה, ובכינוי זה היא ידועה בקרב העדה הבוכרית בכל רחבי הארץ. בן-ציון למד בבית-הספר "תחכמוני" וכן בבית-הספר של "כל ישראל חברים". תוך כדי הלימודים היה פעיל בתנועות-נוער וארגוני-ספורט, אך בהיותו בן 14 עזב את ספסל-הלימודים ויצא לחיי עבודה. שאיפת הוריו היתה שייעשה סוחר והוא התחיל לעבוד בבית-מסחר, אך מקצוע זה לא היה לפי רוחו כי הוא נשא נפשו למלאכה. כבר בשנה הראשונה לעבודתו בבית-המסחר עזבו ופנה ללמוד חשמלאות, אלא שלא הסתפק בידיעת מקצוע אחד ושאף ללמוד מקצועות רבים ולכן השתתף בקורסים המקצועיים שליד הטכניון העברי בחיפה. כן למד מכונאות ושרברבות. ידו היתה אמונה בכל מלאכה. תמיד התריע נגד אלה שאינם שולחים את בניהם ללמוד מלאכות ומקצועות פרודוקטיביים. בימי מלחמת-העולם השנייה נשלח על-ידי ה"הסתדרות" לשמש מכונאי בצבא הבריטי אי-שם בארץ ולאחר-מכן על-ידי "סולל-בונה" כמכונאי בחברת-הנפט האנגלו-איראנית באבאדאן. חבריו-לעבודה מספרים עליו שהיה חביב על כל העובדים בשל נפשו היפה ומידותיו הטובות ותמיד היה מוכן לעזור לסביבתו ככל האפשר. בתקופת מלחמת-העצמאות עבד בחברת-החשמל הירושלמית. בהתאם להוראות ה"הגנה" לא פסק מעבודתו שם אף ליום אחד והמשיך בה אף כי הדבר היה כרוך בסכנת-נפשות. גם בחברת-החשמל הירושלמית רכש לו את ידידותם וחיבתם של כל העובדים, ערבים ויהודים כאחד. כיוון שדיבר עם העובדים הערבים בשפתם הם "יעצו" לו כידיד שלא לבוא לעבודה כי הם זוממים לרצוח את העובדים היהודיים דוגמת הרצח בבתי-הזיקוק בחיפה, אך הוא היה איתן בהחלטתו לא לעזוב עמדה זו, כי הבין מה ערכה לירושלים העברית. תודות לו ולחבריו שהלכו בעקבותיו קיבלו מוסדותיה החיוניים של ירושלים את זרם החשמל בתקופת המצור וההפגזות. בן-ציון עשה כל עבודה שהוטלה עליו על-ידי ה"הגנה" בתקופה הקשה שעברה על העיר. כחבר יחידת החשמל של ה"הגנה" השתתף באופן פעיל בארגונה וסידורה של רשת-החשמל בבסיסים הצבאיים בעיר. בתקופת ההפגזות הקשות, בשעה שרבים מתושבי שכונות-הספר נטשו את בתיהם וברחו למרכז העיר, נשארו הוא ומשפחתו בביתם אשר בשכונת הבוכרים, שהתרוקנה כמעט מתושביה. עמידה איתנה זו, שלו ושל רבים כמוהו, עודדה תושבים רבים לחזור לבתיהם. כעשר משפחות מצאו מקלט בביתו ובבית הוריו בימי ההפגזות והוא ידע לעודד את הרוחות ולקבל את הכל בשקט נפשי. באמצע חודש מאי 1948 נפצע על-ידי רסיסי פגז באחת ההפגזות שניחתו על העיר. בסוף החודש החלים אך ביום כ"א באייר תש"ח (30.5.1948) בצאתו ממרפאת "הדסה" נפל מפגיעת פגז. נקבר בשייח'-באדר א'. הניח אישה, דינה, ושלושה ילדים. ביום כ"ח באלול תש"י (10.9.1950) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר- הרצל בירושלים.
