פילשוס, בנימין (ברנרד, בולק, בני)

בן סאבינה ומרכוס, נולד ביום כ' בחשוון תרפ"ז (28.10.1926) בעיירת-הנופש זאקופאנה, פולין. בעודו נער ניתכו עליו זוועות המלחמה. המשפחה הושמדה, ועד הרגע האחרון לא ידע שרק אביו נותר בחיים. בנימין ניצל בשל התחפשותו לנוצרי (מראהו היה "ארי": שערות בהירות, עיניים תכולות וקומה גבוהה) ושינוי שמו. בשנת 1942 הצליח לעבור לרומניה וגם שם טיפלה בו משפחה נוצרית. כשנודע לו על קיומה של קבוצת-הכשרה הצטרף אליה וב-18.7.1944 הגיע לארץ במסגרת "עליית-הנוער" וישב חודשים מעטים עם החבורה במוסד החינוכי החקלאי במגדיאל. בדצמבר 1944 התנדב לבריגדה היהודית והספיק עוד להשתתף במלחמה באירופה בעמלק הנאצי ולנקום את דם משפחתו. אחרי שחרורו השתקע בחיפה, למד מלאכת ריצוף בניינים ועבד במקצוע זה בעיר ובסביבה. הוא הצטרף לפלמ"ח והשתתף בפעולות המחתרת. בראשית מלחמת-העצמאות נפרד מארוסתו והתייצב לשירות. הוא נשלח לקורס מ"כים, אך לא קיבל דרגה, משום שלמראית עין לא עשה רושם שהוא מסוגל לשאת בגודל האחריות המעשית של התפקיד. אולם הצורך הגדול במפקדים העמיד אותו בראש כיתה, ובפעולות נתגלה כמוכשר ביותר בהפיכת אנשי ה"רזרבה" של הפלמ"ח לחיילים לוחמים ובדאגה להם כאח וכאב, ולא נרתע מפני כל משימה. השתתף בכל פעולות הגדוד החמישי של הפלמ"ח, בחטיבת "הראל", במרחב ירושלים (פיצוץ הגשר בכביש יריחו, פעולת "נחשון", אוגוסטה ויקטוריה, שייח'-ג'ראח, הראדאר, שער הגיא, לטרון). בפריצות ובהסתערויות היה תמיד בראש הכיתה, ובנסיגות, בדרך חזרה מפעולות, היה המאסף בסוף הכיתה והעוזר לנחשלים. בדוגמתו חישל את אנשיו לשאת מחסור ותלאות ולבצע משימות נועזות ומוצלחות. הוא העלים מאנשיו את מכאובי שתי כפות רגליו (שרידי מחלה מימי נדודיו על אדמת אירופה) ואף הוא עצמו התעלם מהם, עד שהגיע לנופש עם גדודו לצריפין בליל ההפוגה הראשונה. כאן נהרג בתאונה בשעת-אימונים ביום כ"ב בסיוון תש"ח (29.6.1948). הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק. אביו הגיע ארצה שנה אחרי מותו.