פילון, חדווה

בת ירדנה ויחזקאל. נולדה ביום י' בניסן תשל"ד (2.4.1974) בבת-ים, ילדה חמודה ויפה. למדה בבית-הספר היסודי 'הנשיא' ואת לימודיה התיכוניים סיימה בהצלחה במגמה התקשורתית-ספרותית בבית-הספר התיכון 'רמות' שניהם בבת-ים. חדווה היתה תלמידה טובה וחרוצה והצטיינה במיוחד במקצועות הריאליים. היתה יסודית וחברותית מאוד. מורתה, נחמה תורג'מן, שהיתה המחנכת שלה בכיתות י"א וי"ב, מעידה: "הרבה דברים טובים יש לי לכתוב על חדווה, שהכרתי כמה שנים כתלמידה שקטה וחכמה. השקט היה כנראה רק על פני השטח ומאחוריו התגלו דפוסי התנהגות בינאישיים נעימים. כשהיתה בכיתה י"ב ממש פרחה. עלתה באופן משמעותי בהישגים ובציונים, דבר ששיקף התבגרות והתעניינות גוברת והולכת בנושאי הלימוד". חדווה הפגינה חוש הומור וכשרון דרמטי והשתתפה במשך שנה לערך בחוג לדרמה בתיאטרון לילדים ולנוער בתל-אביב. כן גילתה כשרונות אמנותיים במלאכת-יד, והשתתפה בחוגים לציור ולאמאיל. היתה חברה בתנועת הנוער העובד והלומד. חדווה גילתה מסירות ואחריות בכל דבר אשר עשתה. הדבר ניכר במיוחד בטיפולה באחיה הצעיר, שנולד כשהיתה בת שמונה. כך תיארה אותה דודתה, נאוה: עיניים חומות / זהובת שיער וגולשים תלתלים ארוכים. / ילדה קטנה ויפה. / וגם חיילת, / מדברת, צוחקת ושמחה, / מתענגת על עוד פרוסה של לחם מרוחה בחמאה". כשסיימה את לימודיה התיכוניים, לאחר התלבטות לגבי בחירת תפקידה בצה"ל, בחרה לשרת בחיל-הים ולעבור קורס קדם-צבאי במגמת מכשירנות ימית. חדווה עברה בהצלחה ועדת מיון וסיימה בהצלחה קורס זה, שנערך בחיפה בחודשים אוגוסט-נובמבר 1992. באמצע חודש נובמבר 1992 גויסה לצה"ל והצטרפה לחיל-הים. לאחר הטירונות הוצבה לשרת ביחידת חיל-הים בחיפה. חדווה שירתה תקופה קצרה מאוד בתפקידה כמכשירנית ימית. ביום כ"ז בכסלו תשנ"ג (22.12.1992) נפלה חדווה בעת שירותה והובאה למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית שאול. השאירה אחריה הורים ושני אחים – דניאל ואהוד. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדה: "חדווה היתה עימנו זמן קצר מאוד, אך בפרק זמן זה התרשמנו מתכונותיה המיוחדות. חדווה ז"ל היתה חיילת חברותית ומקובלת על כל חבריה וחברותיה לעבודה". כתבה ריקי, חברתה לקורס: "קשה לדעת שאת איננה: חברה שלמדתי כל-כך הרבה ממנה. עולים לי הרבה זכרונות מלאים בחוויות, כמו ללמוד איתך למבחנים. כמו לשמוע איתך את "הדלתות'. הלוואי והיית איתי פה עכשיו". מוסיפה שגית, חברתה מתקופת הלימודים בבית-הספר התיכון: "הכל נגמר והכל כבר עבר. / הרגשת ריקנות, הרגשת אשמה / איך היתה הפעם האחרונה / שראינו אותך שם במסיבה / והיית כל-כך עצובה". וכך כתבה אמה של חדווה, בשירה "מלים לבת אובדת": "סלחי לנו בתנו כי נתנו לך ללכת / ולעולמך להגיע לא יכולנו. / סלחי על היותנו כה אנושיים וכה רגילים / ולנבכי נפשך לא באנו – בחרת בדרכך זו האובדת / ואנו עמדנו מנגד… / סלחי פרח יקר ורך, כי נעזבת / בבדידותך… / לא חשנו מכאובייך / למשענת לא היינו לך! / לא ידענו פריחתך / ונקטפת בטרם עת! / היי שלום פרח זך / שאלינו לא נפתח. / תנעם לך המנוחה בעפרך / לעד! שלך, / כל אוהביך!"