פייסט, יהודה (לואי, לואיס)

בן אילזה וחנוך, נולד ביום ט' בסיוון תרפ"ב (5.6.1922) בעיר פרנקפורט ע"נ מיין למשפחה אמידה ומסורה לדת ישראל ולציונות הדתית. מילדותו נשא נפשו לשיבת ציון ובניין בית-המקדש. כפי שאמר בגירסתו הילדותית: "אני אהיה הבנאי אשר יבנה את בית- המקדש". בשנת 1936 נמלט עם משפחתו להולנד מפני הנאצים שעלו לשלטון. בבית-הספר התיכון בהולנד הצטיין במיוחד בכימיה, ביולוגיה ומתמטיקה ובשעות-הפנאי השתלם בעברית, תנ"ך ותלמוד. הוא הדריך חוג נוער דתי, ובהיותו בן 16 הטיף בכתב ובעל-פה לבוא לעזרת הפליטים שנמלטו מגרמניה מחמת הפרעות ביהודים שנערכו ב"ליל הבדולח" בשנת 1938. יהודה עבר עם משפחתו לאנגליה ועל סמך תעודת-הגמר קיבל סרטיפיקט (תעודת עולה) כסטודנט ועלה ארצה בינואר 1940. כאן למד בישיבת חברון שבירושלים ואחר-כך השתלם בכימיה חקלאית באוניברסיטה. בשנת 1941 יצא לאימוני ה"הגנה" ברמת רחל ולקורס ממושך בסדום. בניגוד לרצון הוריו, התגייס בשנת 1942 לצבא הבריטי ושירת ב"באפס", הגדודים העבריים בצבא הבריטי. יהודה הכשיל את עצמו בבחינות לבל ישאירוהו לשירות מדעי-צבאי במצרים והצליח להיכלל כחייל רגלי בבריגדה היהודית. הוא השתתף בקרבות-הנקמה בחזית צפון איטליה ואחר-כך בפעולות עזרה וסעד חומרי ורוחני לשארית הפליטה בבלגיה ובהולנד (שעסק בהן מקודם גם באיטליה). משם בא לביקור-חטף אצל הוריו בלונדון. אחרי שחרורו בשנת 1946 השתדל להשלים מה שהחסיר קודם בלימודיו. הוא סיים עבודת מחקר בקרקעות הארץ, על דרכי חלחול המים ואגירתם, במסגרת מחקרי הפרופ' רייפנברג, ועמד לקבל את התואר מוסמך למדעי-הטבע. מכיריו מתארים אותו כהתגלמות המצפון והנאמנות לחובה הדתית, הלאומית והאנושית. הוא קבע עתים לתורה ותפילה, חי בפשטות ובצנעה, נהג חיסכון גם בזמנו לבל יבוזבז לריק, הפריש מכספו מעשר לצדקה, השתדל להעניק תורה ודעת לנצרכים, נזהר ממאכלי טריפות בשירותו בצבא, הן במלחמת-העולם והן במלחמת-המולדת, ועל הכל – היה עניו בתכלית. לא ראה במעשיו זכות מיוחדת לעצמו, אלא חובה מובנת מאליה שיש לקיימה ככל האפשר. בראשית דצמבר 1947, עם פרוץ מלחמת-העצמאות בעקבות החלטת עצרת האו"ם על תוכנית החלוקה, התגייס לשירות בירושלים בפלוגה דתית. הדריך בשימוש בנשק, השתתף בכל הפעולות כמקלען והיה אחראי לשלמות הנשק ול"סליק". דרך הקווים הערביים עבר לסדום ואחר-כך חזר לבית הכרם והשתתף בפעולות "נחשון", בקרב על הרטוב ועוד. כשנשלחה פלוגתו לגוש עציון אמרו להשאירו בירושלים כסטודנט על סף סיום לימודיו, אך הוא סירב והגיע לגוש בשיירה האחרונה, בט"ז באדר א' תש"ח. הוא היה מפקד חוליית המרגמות בעמדת-המפתח של הגוש, במנזר הרוסי. משם פעל נגד התחבורה הערבית בכביש חברון-ירושלים ויצא גם בלילות לחיפוי במקלע על פעולות המקום. בשירותו הקשה והאחראי בגוש זכר את חובתו הפרטית ושלח לבעל חדרו שטר חשבון דמי השכירות ועשה אותו שליח לבדוק את החמץ בחדרו בליל י"ד בניסן כדת וכדין. ב-5.5.1948, כשכבשו הערבים בראשונה את המנזר, נשאר הוא שם אחרון לנסוגים עד שהוצאו הפצועים. משחזרו אנשינו למנזר חזר להגן עליו, ובהסתערות האחרונה והמכרעת של האויב פעל נגדו במרגמה מעמדה קדמית של המנזר עד שהוזעק לעמדה סמוכה לתקן את מקלע ה"ברן" שנפגע בפגז. שם נאמר לו שהם נסוגים והוא הודיע שלא יסוג בלי פקודה מאת המפקד (צבי בן-יוסף ז"ל). חזר לעמדתו וגרם אבידות למסתערים, וכשהמנזר כבר היה בידי הלגיון אמר לחבריו שיסוגו והוא יבוא אחריהם, אך הוא נשאר יחידי בעמדה, וכפי שמסרו מגיני הגוש, בשובם מהשבי בעבר-הירדן, ראו אותו באחרונה עומד יחידי והערבים מסתערים עליו. שם נפל כמגן על אדמת ישראל בהרי חברון ביום ג' באייר תש"ח (12.5.1948). אחרי מותו הועלה לדרגת סגן והוצע ל"אות הגבורה". ביום כ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949) הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר- הרצל בירושלים.