עזרא, בן חנה ובן-ציון, נולד ביום כ' בכסלו תשי"א, (29.11.1950) בקיבוץ להבות-הבשן. עזרא, בהיר שער וכחול עיניים היה, עדין וזריז. עוד בילדותו ניכר בו שילוב של דמיון עשיר עם מעשיות רבה. בידיו הקטנות צייר ציורים גדולים וצבעוניים ובנה ארמונות פאר מקוביות. ידע לספר סיפורי דמיון ומציאות, ושיתף את חבריו הקטנים ואת משפחתו בחוויותיו. הוא אהב מאוד את חיי הגן ובית-הספר. אהב וחוה את הלימודים. ספרות היסטוריה וטבע מצאו הד בנפשו. הוא היה מארגן מבצעים שונים לבני קבוצתו ומרכזם לפעילות משותפת של יצירה. בעל המצאות היה ובמעשיו היתה ניכרת מקוריות רבה. כשהתבגר ולמד בבית-הספר האזורי "עיינות הירדן" בעמיר, השתלב יפה בלימודים ובפעילות החברתית. כמו צעירים רבים, לא היה שם לב לחיצוניות ולא מסוגל היה לחיות לפי חוקים ומוסכמות. על כן הגיע לעיתים לידי עימות עם מחנכיו. כאשר הרגיש שעליו לנהוג בדרך מסויימת, השתדל להסביר עמדתו, ניסה לשכנע בכל יכולתו, אך כאשר זה לא הועיל, עשה כפי רצונו ולא נכנע. לדברי מחנכו, עשה את הדברים שנראו חשובים בעיניו, ואת אלה עשה בדבקות ובהתמדה נדירים. היה בו מעין פיזור נפש או אולי זילזול לגבי הדברים השוליים, אך לגבי ענינים חשובים היה בעל כושר ריכוז רב ולא נרתע מכל מאמץ למענם. עוד בילדותו אהב עזרא לשיר ולהאזין למוסיקה, ובגיל ההתבגרות התגלה בו כישרון מוסיקלי בולט. הוא ניגן בגיטרה במיומנות רבה ואף הלחין. ערבים רבים בילה בנגינה כי הנגינה העשירה ומלאה את נפשו. המוסיקה, עזרא והגיטרה, היו דבר מה שלם ובלתי נפרד. עולם בפני עצמו. לעזרא אף היו תחביבים. מלבד נגינה וציור עסק במלאכות יד, ערך טיולים בכל חלקי הארץ ועסק בספורט – הצטיין בריצה בין בני גילו. בתקופה זו היה מדריך קבוצת ילדים בקיבוצו ובהמשך הדריך בקן השומר הצעיר בקרית שמונה. עסק בזאת בכל ליבו, ברצונו לשפר את חייהם של בני עיירת הפיתוח. לאחר שנות הלימודים עבד בהדרכת קן השומר הצעיר בנהריה, בו היה מדריך קבוצה וראש קן. היתה זו שנה מאוד מאושרת עבורו. עזרא ניחן בכח פיסי רב, אך התבייש קמעה בשל כך. היתה בו יכולת נפשית להתגבר על קשיים פיסיים. חבריו סיפרו שבמסעות קשים היה מדמיין לעצמו, שזה אך טיול יפה וכך הצליח להתגבר. קו בולט באישיותו הוא אהבת האדם, הבנת מחשבתו ודרך התנהגותו. יחסו אל בני האדם טבעי היה, בלתי אמצעי וחם כי הוא אהב את החיים, אהב את הטבע, את הנערות והמשפחה. באהבת חיים זו עזר גם לחבריו, אשר בקשו קרבתו בצר להם. גם כשעזרא היה רציני, מהורהר ואף עגום שפעו עיניו הכחולות אופטימיות וחום. מפני אהבת חיים זו ביקש ללמוד רפואה ופסיכולוגיה, כי מקצועות אלה באים לעזרת האדם. עזרא גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1970 והוצב לחיל הרגלים. לאחר הטירונות הוצב ליחידת סיור, ולאחר שהשתלם בקורס מ"כים ובקורס חובשים קרביים, הוצב לחיל הרפואה ושימש בסיירת גם כחובש קרבי. עזרא לא אהב את הצבא; המשמעת, הארגון והסדר נגדו את אישיותו. תחילה תבעו מפקדיו שיהיה חייל ככל החיילים, אך בסופו-של-דבר קיבלוהו כמו שהוא. אף-על-פי שבדרך כלל שרר אצלו אי-סדר, הרי ציוד החובש שלו היה מאורגן להפליא ואת העבודה שאהב ידע בדיוק. בזמן מתח היה מרגיע את האנשים, מחייך ומעודד. את הפצועים היה חובש במומחיות ובמסירות ובאותו זמן היה מרגיע אותם ומשכנעם שלא קרה להם דבר. כשהיה בחופשת השחרור היה מאושר מאוד על שחזר להיות אזרח, השתלב בקלות בחיי העבודה בקיבוצו וגם סייע בפעולות התרבות. היו לו תוכניות רבות, וביניהן תכנית לטייל בחו"ל וללמוד. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, היה עדיין בחופשת שחרור. בערב יום הכיפורים נקרא בדחיפות ליחידתו ברמת-הגולן והשתתף עמה בקרבות. כשפרצו כוחותינו את הדרך בין "האדר" לאחד המוצבים נפגעו אנשי האבטחה. עזרא ארגן את נקודת ריכוז הפצועים, טיפל בהם בקור רוח ועודד את רוחם. כאשר הגיחו מטוסים סוריים לעברם, גחן על אחד הפצועים, כדי להגן עליו מפגיעות המטוסים. על כך זכה בציון לשבח מהרמטכ"ל "על גילוי אומץ לב, קור-רוח ואחוות-לוחמים". ביום כ"ו בתשרי תשל"ד (22.10.1973) במהלך הקרב השני על החרמון, נפגע עזרא בראשו מכדור של צלף ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בלהבות-הבשן. השאיר אחריו הורים ושני אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-סמל. קיבוצו הוציא לאור חוברת לזכרו ובה מדברי בני המשפחה, מורים וחברים על דמותו וכן ממכתביו ושיר ונעימה שחיבר.
