פיינרמן, ישראל

בן אסתר ואיסר. נולד בו' בסיון תרפ"ג (21.5.1923) בתל-אביב, למשפחה ציונית ותיקה. לאחר שסיים את לימודיו היסודיים החל ללמוד בבית הספר "מונטיפיורי" בתל-אביב. לנוכח המצב החומרי הקשה עבד ביום כפקיד בחברת החשמל ובערב המשיך בלימודיו. במקומות לימודיו ועבודתו אהבוהו הכל בשל תמימותו ויושרו. כשבגר הצטרף ל"הגנה", ערב מלחמת העולם השנייה הצטרף לפלמ"ח. עם פרוץ המלחמה התנדב לצבא הבריטי למרות שהיה מתחת לגיל הגיוס. בצבא היה ישראל חייל ממושמע, וצייתן והתקדם לדרגת רב-טוראי. בשנת 1944 החליט עם כמה מחבריו לסרב לענוד את הסמל הפלשתינאי על כובעו. ישראל וחבריו ראו בזה פגיעה בכבודם הלאומי ומצפונם. על מעשהו זה נשפט לשלושה חודשי מאסר. כששב עם מחלקתו ארצה, הצטרף לשורות האצ"ל. עוד בהיותו בצבא הבריטי מילא תפקידים ארגוניים ותעמולתיים עבור האצ"ל. בידעו היטב את תורת ה"ברן" ניצל את חופשותיו להדרכת קבוצת מפקדים בשימוש במקלע זה. ישראל היה משתדל לקבל חופשה לכל פעולה של ארגונו, או נוטל אותה לעצמו ובתום הפעולה היה שוב לובש את מדיו וחוזר למחנה. הוא השתתף בפעולת ההתקפה על תחנת הרכבת בלוד ובהתקפה על משטרת רמת-גן. בפעולה זו, בכ"ב בניסן תש"ו (23.4.1946) חיפה ישראל, ב"ברן", על חבריו התוקפים. בצוהרי היום שכב ליד המקלע כשאצבעו לוחצת על ההדק עד שנפגע בבטנו ונהרג. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בנחלת יצחק. פרקי חייו וגבורתו מפורסמים ב"זכרם נצח", ספר יזכור לחללי הארגון הצבאי הלאומי.