fbpx
פיים, מיכל

פיים, מיכל


בת שושנה וצבי. נולדה ביום י"א בכסלו תשל"ה (25.11.1974) בגבעתיים, בת בכורה להוריה, אחות לניר ונועה. ילדותה ונעוריה עברו עליה ברמת השרון, שם למדה מיכל בבית-הספר "הדר", המשיכה בחטיבת הביניים "נווה מגן" וסיימה את לימודיה בתיכון "אלון", במגמה הריאלית-ביולוגית. מיכל היתה מעורבת בפעילויות חברתיות ותרבותיות רבות של בית-הספר התיכון. במסיבת הסיום של המחזור שיחקה מיכל בכמה תפקידים משעשעים ביותר, שגרמו לגלי צחוק בקרב הקהל. בכלל, שיחות עם מיכל היו, פעמים רבות, מעין "סטנד-אפ קומדי", שנים רבות לפני שהדבר נעשה אופנתי. היה לה חוש הומור וקשר בלתי אמצעי עם אנשים. לדעת רבים, היתה יכולה להפוך לכוכב אמיתי. היא היתה מאוד משעשעת, אם כי מאחורי הצחוק הסתתרה הרבה פעמים רצינות לא מעטה. חיוכה היה נהדר, מלא ועליז, עם המון ניצוצות בעיניים. מיכל היתה מלאה באהבת החיים ומוקפת ים של חברים. בעודה לומדת במגמה הביולוגית יצאה לסיורי טבע רבים ותמיד היתה חוזרת ומביאה עמה יצורים קטנים, כמו סרטנים שמצאה בטבע, להמשך גידולם בבית. באחת ההמלטות של כלבת הבית, בוני, נולד גור קטן וחלש שלא ידע לינוק. מיכל העניקה לו המון תשומת לב. היא טבלה אצבע בחלב ולימדה אותו לינוק, אחר כך הניחה אותו בין הגורים האחרים ליד האם, כך החל לינוק וחייו ניצלו. קשר עמוק וקרוב מאוד היה למיכל עם אחותה הקטנה, נועה, למרות פער הגילים ביניהן. כשמיכל היתה חוזרת הביתה במדים, אך פתחה את הדלת ונועה רצה אל בין זרועותיה וכך היו מתחבקות ומתנשקות דקות ארוכות, ולמיכל היתה כל הסבלנות שבעולם להאזין בקשב רב לסיפורי הקטנה, שהיתה מספרת ומספרת ומספרת… למיכל היה חוש אסתטי מאוד מפותח ותמיד הרשימה בהופעתה המסוגננת והמיוחדת. היא עיצבה את חדרה בעזרת דודתה, מעצבת פנים, אך הכל לפי טעמה. על הקיר בחדרה תלתה בד ענק בצבע שחור שכיסה את כולו, ועליו כתבה בטיפקס מילים מתוך שיר של יהונתן גפן, ששרה ריקי גל, "אמצע בלוז": "למעלה או למטה, דיכאון או שיגעון, רגע חגיגה ורגע ילדה אבודה, לעולם לא תדע להיות באמצע". ואכן, כזאת היתה מיכל. מיכל היתה מאוד עקשנית ומאוד נחושה בדעתה. קשה היה להתווכח עמה. המלה האחרונה, ברוב המקרים, היתה שלה וגם הצדק היה עמה. למרות זאת, היתה מוכנה להקשיב ולדון בדברים בהיגיון. עם כל להט הנעורים והאינטנסיביות שלה, היא לא היתה מתחפרת בדעתה. מיכל אהבה מאוד מוסיקה ואף למדה לפרוט בפסנתר במשך שנים אחדות. היא אהבה במיוחד שירי זמרים ישראליים כמו פורטיס, ברי סחרוף, להקת "משינה" ואריק אינשטיין, שאת שיריו למדה לאהוב בתקופה האחרונה לחייה. בחודש מרץ 1993 התגייסה מיכל לצה"ל ושובצה ביחידה להכוונת חיילים משוחררים. היא הספיקה לשרת ביחידה ארבעה חודשים בלבד. מיכל היתה הראשונה בחוליה שנפגשה עם חיילים וחיילות בודדים או נזקקים, וביקשה לשמוע את סיפוריהם, לדעת מה קורה להם ומה מעיק עליהם. היא ידעה תמיד לתת להם את ההרגשה שהנה הגיעו למקום בו ממשיכים לטפל בהם אחרי שירותם הצבאי. ביום 5.7.1993 עמדה מיכל, בחברת חיילת נוספת, על המדרכה בתחנת אוטובוס, כאשר לפתע פגע בהן רכב אזרחי שסטה ממסלול נסיעתו ועלה על המדרכה. מיכל נפצעה באורח אנוש והובהלה לבית החולים "איכילוב", שם אושפזה במשך שישה ימים. ביום כ"ג בתמוז תשנ"ג (11.7.1993) נפטרה מיכל מפצעיה. בת תשע עשרה היתה במותה. מיכל נטמנה בבית העלמין הצבאי בקרית שאול. השאירה אחריה הורים, אח ואחות – ניר ונועה. בחקירת התאונה התברר, כי נהג הרכב נהג בחוסר מיומנות כשהוא נתון להשפעת סם מסוכן. הוא הועמד לדין, נשפט והורשע. מתוך הספד שנשאה המפקדת הישירה של מיכל בהלוויה: "בסך הכל עבר שבוע מאז שמיכל יצאה לדרך – דרך שהיתה לה ללא מוצא. מיכלי, חיילת צעירה שכל כך מהר התגלתה כגדולה במסירות, בחריצות, באיכפתיות, ברצינות, ולצד כל אלה שנונה ומצחיקנית ומלאה באהבת חיים ואדם היה לי הכבוד להיות המפקדת של מיכל פיים והיתה לי הזכות שתהא לי כזו חברה לעבודה. הבסיס הצבאי, כך אומרים, משול לבית. אף כתוב לנו 'הבסיס הוא ביתך'. מיכל יקרה, גם הבית שלנו ריק מאוד בלעדייך". במכתב תנחומים למשפחה, כתב מפקד היחידה: "מיכל שירתה ביחידתנו והתבלטה כחיילת בעלת מוסר עבודה גבוה ויושר אישי ללא רבב. החן הרב, שנינותה, הרגישות שלה לזולת, אהבת האדם ושמחת החיים העצומה שבה, הביאוה להצליח מאוד בתפקידה. רב-טוראי מיכל פיים היתה חיילת למופת, היוותה דוגמה אישית לכל חברותיה ביחידה ומעורבותה החברתית הגבוהה כל כך – תיזכר לעד". הוריה, בשיתוף עם בית-הספר התיכון "אלון", מנציחים את זכרה של מיכל מדי שנה בעריכת "שעת עיון" בתחום המדעים, לתלמידי המגמה לביולוגיה.

דילוג לתוכן