נתנאל, בנם של אלטה ואריה-לייב, נולד ביום ל' בתשרי תרפ"ד (10.10.1923) בפולין, בעיר אופטוב שבמחוז קיילצה. למד בשקידה ב"חדר" ובבית ספר יסודי. בהמשך למד ועסק במלאכת הפרוונות, על מנת לסייע בפרנסת המשפחה ברוכת הנפשות. ערב מלחמת העולם השנייה הייתה פולין למוקד המרכזי של יהדות העולם בתחומי הפעילות הדתית, הלאומית, הפוליטית, החברתית והתרבותית. חיו בה כשלושה ורבע מיליון יהודים. המשבר הכלכלי החריף שפקד את העולם בסוף שנות השלושים השפיע מרות על כלכלתה של פולין והביא להחרפת הנימות האנטישמיות ולדחיקת רגליהם של היהודים, שנחשבו כבעלי מעמד מפתח בחיי הכלכלה. הם סבלו מחרם כלכלי אנטי-יהודי ומפוגרומים שהלכו והתרבו. ב-1 בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה עם פלישתה של גרמניה לפולין וכיבושה במלחמת בזק ("בליצקריג"). מיד לאחר מכן פורסמו צווים ותקנות אנטי-יהודיות שהביאו לבידודם החברתי של היהודים, לנישולם הכלכלי ולערעור כל מערכות חייהם. גם לאופטוב הגיעו הגרמנים, ובאביב 1941 הוקם בעיר גטו. פליטים רבים הובאו לגטו מערים סמוכות והגבירו את הצפיפות, תנאי התברואה הוחמרו ובמקום פרצה מגפת טיפוס, אשר גבתה קורבנות רבים. בסוף אוקטובר 1942 גורשו 6,000 היהודים שנותרו בגטו למחנה המוות טרבלינקה. עד תום המלחמה הושמדו מרבית יהודי אופטוב. גורלם היה כגורל תשעים אחוז מיהודי פולין. אחיו הגדולים של נתנאל גויסו בתחילת המלחמה לצבא הפולני ונפלו בשבי. בפורים תש"א (מרס 1941) נרצח אבי המשפחה בידי חייל נאצי. זמן לא רב אחר כך נלקח נתנאל למחנה עבודה, כמו יתר הכשירים לעבודה בגטו. הוא חרד לאמו הזקנה, על כן ברח מהמחנה ובדרך רבת סכנות שב לאופטוב. זמן קצר אחר כך נתפס ונשלח שוב למחנה ממנו ברח. בזמן היעדרו מת אחיו באותו מחנה ובטעות נרשם במשרד שנתנאל מת, וכך נתקבל למחנה לא כבורח שהוחזר – שדינו מוות – אלא כעצור חדש. נתנאל נשא באומץ את התלאות והעינויים במחנה ואף עודד את העצורים האחרים ועזר להציל את חייהם. הוא הועבר ממחנה למחנה, עד שבמאי 1945 שוחרר בצ'כיה על ידי הצבא הרוסי. החלטתו לעלות לארץ ישראל התעכבה כיוון שביקש לחזור לפולין, בתקווה קלושה למצוא שרידים ממשפחתו, אך משהתברר כי לא נותר איש הגיע לוורשה והצטרף לקיבוץ של תנועת "איחוד". עם חבריו נשלח להשתתף בארגון סניף הכשרה של התנועה, במקום הסמוך לעיר הולדתו אופטוב. בסוף 1945 הצטרף נתנאל לתנועת "נוח"ם" (נוער חלוצי מאוחד) ומצא את מקומו בחלק הדתי שבה. עם חברי הקבוצה עבר לברגן-בלזן, שלאחר השחרור הפך למחנה עקורים והחלו בו פעולות שיקום חברתיות, תרבותיות ופוליטיות. בהמשך ביקש נתנאל להתגנב לבלגיה, כדי להגיע לריכוז חלוצי המארגן את ההעפלה ארצה, אך על גבול בלגיה נתפסו הוא וחבריו והועברו לכלא בריטי בהמבורג שבגרמניה. למרות הרעב, הסבל והחקירות הקשות עמדו בניסיון ולא מסרו שום ידיעות על מארגני ההעפלה. כעבור מספר חודשים שוחררו ונשלחו למחנה עקורים בלנדסברג שבגרמניה. במחנה זה נפגש נתנאל עם שליח הבריגדה היהודית, איש כפר עציון, שמע מפיו על הקבוצה הדתית ועל הכפר והחליט להצטרף אליו לכשיגיע לארץ. עם קבוצת "בני עקיבא" הצליח נתנאל להגיע לאיטליה, ושהה חודשים מספר בהכשרת "איילה" שבווילמדונה. ביום 2 באוגוסט 1946 העפיל ארצה באונייה "כ"ג יורדי הסירה". האונייה, שאורגנה על ידי המוסד לעלייה ב' של ה"הגנה", הפליגה מנמל בוקה דה מגרה באיטליה כשעל סיפונה 790 מעפילים. בהגיעה לאזור קפריסין נתגלתה הספינה על ידי מטוס סיור בריטי, זה שלח אליה משחתת והמלחים הבריטים השתלטו על הספינה וגררו אותה לנמל חיפה. המעפילים פתחו בשביתת רעב במחאה על גירושם הצפוי, ולאחר מאבק אלים הועלו לאונייה בריטית והובלו למחנות הגירוש בקפריסין. בקפריסין עסק נתנאל בעיקר בלימוד עברית ובענייני ה"הגנה". אחרי חודשים מספר הורשה לעלות לישראל, אך כאן נעצר ונשלח למחנה המעצר בעתלית. עם שחרורו ממחנה עתלית הצטרף נתנאל לכפר עציון, ראשון יישובי גוש עציון. שם נקלט בהדרגה בעבודה ובחברה, ונתחבב על החברים בזכות תכונותיו הטובות. על פי החלטת החלוקה של האו"ם מיום 29 בנובמבר 1947 לא נכלל גוש עציון בתחומי המדינה היהודית. מיד לאחר ההחלטה החלו התנכלויות השכנים הערבים ליישובי הגוש. במשך זמן רב היה הגוש נתון במצור ערבי, ואספקה אליו הועברה רק בשיירות מאובטחות או מהאוויר. כמו כל חברי הגוש הבוגרים השתייך נתנאל ל"הגנה" ושירת בחטיבת "עציוני" (חטיבת "ירושלים") – חטיבה מספר 6. ה"הגנה" אף תגברה את גוש עציון בלוחמי חי"ש (חיל השדה) מירושלים ומתל אביב ובלוחמי פלמ"ח מחטיבת "הראל". בחודשי ההגנה על הגוש פעל נתנאל בשמירה, בהגנה ובעבודות ביצור. באותו זמן קיבל מקרוביו שבאמריקה כסף ורשיון לבוא אליהם לביקור, אך סירב לצאת את הארץ בשעה שהיא זקוקה לכל אחד מבניה. הוא נטה שכם לכל משימה קשה ומסוכנת, עודד את הנופלים ברוחם ועזר לנחשלים בגופם. לפצועים היה מגיש עזרה ראשונה ברוך אבהי ובמסירות, כשהוא אומר לפצוע: "אל תירא, לא יקרה לך דבר, תבריא בקרוב. אך אנו את כפר עציון לא ניתן, עד טיפת דמנו האחרונה נגן עליו!" באחד הקרבות, ביום 4 במאי 1948, שירת נתנאל בצוות המקלע היחיד. הוא עמד איתן במערכה בתוך מטר האש, והפעיל נגד האויב את המקלע בלי הפוגה. בשעת הנסיגה מ"אוכף המוכתר" מפני שריוני הלגיון הערבי נשא לבדו את המקלע הכבד חזרה אל הכפר. בשל חשיבות הגוש בדרך לירושלים פלשו לאזור יחידות חלוץ של צבא ירדן ("הלגיון הערבי") עוד קודם לסיום תקופת המנדט. ב-12 במאי 1948 תקפו חיילי הלגיון בכוח רב והצליחו להתקרב ולהתמקם בסמוך לכפר עציון. למחרת, ד' באייר תש"ח (13.5.1948), תקף כוח ירדני משוריין את הכפר ותוך הפגזה עזה פרץ אליו. ערבים רבים מכפרי הסביבה הצטרפו לתקיפה, כבשו את היישוב והרסו אותו כליל. כמאה מלוחמי הכפר נפלו ביום זה, ונתנאל ביניהם. חלקם נרצחו לאחר כניעתם. יום לאחר מכן, יום הכרזת המדינה, נפלו שלושת יישובי גוש עציון האחרים. הגוש חדל מלהתקיים, ושרידי מגיניו הלכו בשבי הירדני. נתנאל היה בן עשרים וארבע בנפלו. גופות החללים נותרו בשטח ירדן ושרידיהם נאספו במבצע מיוחד על ידי הרבנות הצבאית בשנת 1949, כשנה מתום הקרב. הם הובאו למנוחת עולמים בקבר אחים גדול בהר הרצל בירושלים, בטקס ממלכתי שהתקיים ביום כ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949). החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.
