fbpx
פיטוסי, מתן (רפאל)

פיטוסי, מתן (רפאל)


בנם של ציפורה ואילן. נולד ביום ח' בתשרי תשמ"ז ( 11.10.1986) בבאר שבע. אח לאלי חי, אלמוג ובן. מתן גדל והתחנך בבאר שבע. הוא למד בגן "אוצר החיים" , בגן "צבר", בגן חובה "קרן היסוד", ועלה לבית הספר היסודי תל"י (תגבור לימודי יהדות) . את ל ימודיו המשיך בתיכון מקיף "רגר" מחזור ד'. לחבריו הרבים זכור מתן בין היתר בביישנותו ובחיוך שעל פניו ובזכות השירים השמחים במרוקאית בטיולים השנתיים, אז היו חבריו מתאספים סביבו בספסל האחורי של האוטובוס, כדי שיוביל עם הגיטרה את "החינגה המרוקאית". חברו ג'ניה גופמן כתב על הספורטיביות של מתן : "אני ואתה תמיד היינו משווים למי יש יותר שרירים, מי יותר חזק, מי יותר בכושר, למרות שאני הייתי מנצח לרוב. אבל רק אתה יכולת להתחרות בי מכל הש ִכבה, היית שרירי ותמיד בכושר, בשיעורי ספורט תמיד היית ראשון ולא מוותר על שום תחרות". בין פעילויות הספורט החביבות על מתן היו כדורגל וקריקט. אסנת חיון, המחנכת ורכזת השכבה, אמרה בערב לזכרו: "תמיד אזכור אותך יפה וחתיך, מגיע לבוש מתוקתק כמו דוגמן, ולא משנה שזו תלבושת אחידה. כל כך אסתטי, כל ש ׂערה במקום והריח משכר. גרת רחוק מבית הספר אבל הגעת כל יום בהתמדה. כמה מתאים לעשות את הערב כאן בבית הספר, מקום שאליו כל כך אהבת לבוא. נכון, הגעת כדי לפגוש את החבר'ה ולא תמיד כדי ללמוד, אבל המורים אהבו אותך, כל כך אהבו אותך, כי היית נעים הליכות, חייכן, צנוע וביישן. אני זוכרת בתקופה של ההכנות למסיבת הסיום, כשבקושי גייסנו תלמידים כי כולם היו עסוקים בבגרויות, אתה היית תמיד זמין וחיפשת רק הזדמנות לסייע, לעזור. מתן, שידרת אהבה לכולם, בלטת בכישוריך החברתיים וכולם אהבו אותך. לראיה, המספר הרב של המשתתפים בערב הזה ". ורד פראן, יועצת בית הספר, הוסיפה : "את מתן הכרתי בשנתו האחרונה בתיכון. מערכת היחסים בינינו הייתה בנויה על שיחות מלאות עומק של נער עם נשמה בוגרת, הזקוק לעצה ולאוזן קשבת. בשיחותיי עם מתן הכרתי נער רגיש, מלא עוצמות של נתינה, המעוניין לחבק את העולם ולצבעו בצבעים של חיוך, הכרתי את מתן בימים שהיה מאוהב וליבו התמלא 'פרפרים', והכרתי את מתן הביישן שכל כך רצה עצות טובות. איך להתחיל בקשר ואיך לשמור עליו… הכרתי את מתן של ראשית הצבא, ימי הטירונות , כשהיה מתקשר ומספר לי על חוויותיו. אבל תמיד הכרתי מתן של שמחת חיים , רומנטיקן בלתי נלאה, הרואה הכ ול באופטימיות מרגשת". מתן אהב לבלות בים עם חברים, לנגן בגיטרה ולשיר, הוא האזין למוזיקה ישראלית ובעיקר ללהקת "משינה". אחדים מחבריו כינוהו "פיסטוק". "לילות שלמים היינו יושבים יחד וחוגגים אצלי בבית," סיפרה שירלי פייבר, "לעולם לא אשכח את כל החפלות במרוקאית בטיולים ובכיתות. הייתי שרה ואתה היית מדובב לשפות אחרות . כזה אתה , מצחיקן. אני נזכרת כרגע שנתת לי שיעורים בגיטרה . ברגע שאמרתי לך שאני מתחילה ללמוד, רצת אליי הביתה, ניס ית ללמד אותי לנגן משינה וכשלא הצלחתי 'צעקת' עליי במרוקאית . תמיד סבלני, אכפתי ואוהב ". רגישותו ניכרת ממכתבי האהבה שכתב לחברתו סיון. גם כשכתב לה מכתב התנצלות על כך שאיחר לפגישתם, עשה זאת בחרוזים ובמילות אהבה עדינות. מתן היה קרוב לדודיו ולבני דודיו, איתם נפגש בארוחות משפחתיות, בחגים ובאירועים. עדן, בת דודתו , סיפרה: " אני זוכרת שכל שבת היינו הולכים לאכול ארוחת צהריים אצל סבא וסבתא, כל הבני-דודים, ותמיד אחרי האוכל היינו יורדים למטה ומשחקים מחבואים, שבויים, שבע על הקיר, וכדורגל בעיקר… היה את 'השוער הניטראלי' והיינו מתחלקים לקבוצות… ותמיד איתך רציתי להיות, ואם לא היה יוצא לנו להיות ביחד הייתי מתבאסת! " בני משפחתו המורחבת נהגו להתכנס יחד לעתים קרובות, לאכול, לצחוק וליהנות זה מחברתו של זה. מתן היה אהוב מאוד, בשל מיוחדותו והתייחסותו לכל אחד ואחד . "הדוגמן של המשפחה", כך כינו אותו, משום שהקפיד על המראה, על התספורת, אהב להתלבש והדגיש: "אני מתלבש כפי שנראה לי לנכון כי אני זה שמכתיב את האופנה הבאה…" ב-3 באפריל 2005 התגייס מתן לצה"ל ולאחר הטירונות שובץ לגדוד הובלה בחיל הלוגיסטיקה. הוא עבר קורס נהיגה על רכב כבד, שירת תקופה קצרה כנהג , ובין היתר הוביל חומרים מסוכנים כמו פצצות ודלקים. תנאי השירות והבדידות שבתפקיד הובילו לכך שמתן ביקש העברה , בקשתו התקבלה והוא עבר לשרת כטבח ואחראי משמרת בגדוד ההובלה "משמר הנגב". כחייל בלט מתן באחריות שהפגין ובצניעותו. מפקד הפלוגה, סגן עומרי חן, תיאר אותו: "מתן היה אחד החיילים הטובים, הממושמעים והאהובים ביותר בגדוד. למרות שהיה ביישן יחסית, הוא כבש את כולם בזכות נגינתו בגיטרה והיה מקובל מאוד בקרב חבריו ליחידה ". יום אחד התלונן על כאבי גרון. בתחילה קיבל כדור ים נגד כאבים ואנטיביוטיקה , אך ללא הועיל. הוא הופנה למיון ושם התגלתה מחלת הסרטן.   מזל אקב דודתו סיפרה על הרגעים של קבלת הבשורה המרה: "התקווה נעלמה בשנייה. משם התחיל תהליך ארוך ומייגע להוציא אותך עם אמונה שלמה, ביחד עם כל המשפחה , שלא רק אתה תצא מזה אלא כולנו איתך… כשהייתי אצלך יום לפני ההשתלה אמרת לי: 'מזל, אפשר לחקור אותך? איך האחים שלי קיבלו את הבשורה? איך בן? איך אלמוג? איך אלי?'… ואז שאלת: 'ואת דודה, איך קיבלת את זה?'" סגן חן העיד: "מתן תמיד היה חזק בנפשו. הוא הקפיד לשמור על קשר עם חבריו לגדוד גם לאחר שסופח לר"מ 2. למרות מחלת הלוקמיה שממנה סבל, החיוך לא ירד לו מהפנים אפילו לרגע אחד. הוא ציפה ארוכות לקבל את דרגת הסמ"ר, וכשהגיע לבסוף המועד, מפקד הגדוד ואני קנינו לו גיטרה במתנה, נסענו לביתו והענקנו לו את הדרגות באופן אישי". במקום ליהנות מדרגת הסמל-ראשון בתום השירות ומחופשת שחרור, שהה מתן בבית החולים. כאוב, מתוסכל, הוא כתב אז: "אני שואל את העולם, למה אני נמצא במצב שאני נמצא למרות שלא פגעתי באיש והשתדלתי ללכת הכי ישר שאפשר?" משפחתו ליוותה אותו בכאביו במהלך שמונה חודשים של סבל, כאב, בכי ועצב. הם עטפו אותו באהבה, ביקרו אותו בבית ה חולים, והיו שותפים לשמחה ולתקווה הגדולה כשנראה היה שהתגבר על המחלה אחרי השתלה של מֵחַ עצם. בתקופת המחלה חלה התקרבות גדולה בין מתן לבין בני משפחתו. הדודים איריס ויונה ססונקר סיפרו על כך : "אתה נלחמת ואנחנו התפללנו וכל כך נקשרנו, למדנו להכיר אותך, למדנו מי אתה ומה אתה אוהב, מה עושה לך טוב ונעים, מה מפחיד אותך, חשפת בפנינו את מתן, סללת דרך יפה כל כך לליבך ואנחנו כולנו התאהבנו בך עוד ועוד ולא היה לנו מספיק ממך, לעולם לא יהיה לנו מספיק ממך! האדם שהרשית לנו להכיר הוא אדם מדהים, מקסים, מצחיק, רך, מתחשב, אוהב, אכפתי… איזו מתנה העולם קיבל בעצם נוכחותך, איזו זכות גדולה נפלה בחלקנו להיות חלק ממך, ממשפחתך, בקרבתך… אנו נוצרים עמוק בליבנו כל דקה איתך, כל זיכרון, כל חיוך, כל מילה, כל ד מעה… ואתה דעכת, מול עינינו הרואות הלכת וכבית…" בחודשי שהותו בבית החולים כתב מתן שירים ולפעמים הלחין אותם על הגיטרה , שגם לכבודה חיבר שיר אחד : "גיטרה שלי, גיטרה אהובה / שנותנת לי כוח / שנותנת לי תקווה / גיטרה שעושׂה אותי מאושר / בכל מקום איתה מנגן ושר. // מהרגע שבך נגעתי / לא יכולתי להפסיק / להביט, לגלות, ללמוד / כל נקודה, כל פסיק / נהנה כל רגע שבך מנגן / הרגשה טובה שאין לדמיין / הדבר הנפלא שיכולתי לבקש / כל צליל מיתר בשנייה כובש ". באחד משירי התקווה שכתב מתן, הוא הביע ממשאלות ליבו: "ואולי יום יבוא / והכול ישתנה / מהחיים שוב מחדש / אני איהנה. / להתחיל את הכול / כן, אני יכול / רצוני לעולם לא ייתן לי ליפול // ואולי ואולי / הכול מחדש יצמח / ויפרח עד בלי די // ואולי יום אחד, כולם / י ֵדעו להקשיב / גם לרַע / ולמה שמעיב / ואולי יפסיקו רק לדבר / ושמישהו ייתן / מעצמו לאחר ". בשירי התקווה שלו הביע אופטימיות: "לעולם אל תישבר / לעולם אל תיכנע / גם כשזה דוקר / גם בשיא הסכנה… // אם רק ניתן לטיפת שמחה להשפיע / אם לייאוש לא נוותר / בסוף עוד היום הגדול הזה יגיע / והכול פה ייפתר // לעולם אל תוותר / לעולם אל תתייאש / המחשבה שאין סיכוי יותר / זה רק ישרוף אותך כמו אש // לעולם אל תתייאש / לעולם אל תוותר / חייך חיוך כובש / והכול פה יסתדר…" ב-25 בדצמבר 2007, ימים ספורים לאחר שעבר השתלת מֵחַ עצם, שוחרר מתן משירות סדיר. בסוף השבוע שקדם לשחרור בילה בבית דודתו מזל , והיא סיפרה על כך: "ביום שישי כשבישלתי במטבח ניגשת אליי ואמרת לי: 'איזה ריח נעים יש לאוכל הזה'… אחרי שטעמת אמרת לנו : 'הטעם והריח לא אותו הדבר, כי אין לי טעם בפה…'" באותו ערב יצא מתן עם בני הדודים שלו גילה ואסף. הם ישבו במסעדה על חוף הים, צחקו, פטפטו וריכלו. על אותו סוף שבוע סיפר גם שמעון אקב (בבי) בן דודו : "שמחנו כשהתקבלה הידיעה שהתגברת על המחלה הארורה, איזה יופי! תחושת ניצחון! סוף סוף אישרו לך לצאת לחופשת סופ"ש או בשפה שלכם החיילים 'חמשוש'… בערב יום חמישי יצאת לחוף ראש ון לציון להגשים את החלום שפקד אותך בבי ת החולים, לשתות בירה בים! חזרת אחרי חצות, אני לא אשכח את פרצופך הקורן המאושר, החיוך מאוזן לאוזן שלא ניתן להסיר, ההילה שהייתה מעל ראשך … התחלת לספר חוויות, לשתף ב'צחוקים שהרצת בים '… אך לצערי הרב , האופטימיות שלך העז ה כל כך לצאת למלחמה כנגד כל הסיכויים , לא האריכה חיים…" שי, חבר ילדות , תיאר את הקשר שנשמר ביניהם לאורך השנים, מאז שחגגו את ימי ההולדת ביחד. כנערים בילו במסיבות, חלקו עצב ושמחה, את החוויות הראשוניות כמו הנשיקה הראשונה. "בצבא התרחקתי , מהיותי לוחם ," אמר שי, "אבל לא אשכח את תמיכתך בי. את בואך עד גבול עזה בשביל לראות שאני בריא. את הברכות של הגיוס, והבטחת שתשמור עליי, ואז הגיעה המחלה …" בתום אשפוז רצוף בבית החולים "סורוקה", שהחל ב-30 בדצמבר 2007, נפטר סמל-ראשון מתן פיטוסי ממחלתו בעת שירותו, ביום ח' באייר תשס"ח (13.5.2008 ). בן עשרים ושתיים היה בנפלו . הוא הובא למנוחות ב חלקה הצבאית בבית העלמין בבאר שבע. הותיר אחריו הורים – ציפי ואילן, ושלושה אחים – אלי, אלמוג ובן. בת דודתו עדן ססונקר נפרדה ונזכרה : "מתני שלי (פטו של המשפחה) , מאז שנולדתי ואני זוכרת את עצמי, כמה אהבתי אותך מכולם במשפחה. תמיד אמרתי שאתה הבן דוד הכי חתיך שלי ותמיד הייתי מתרגשת לראות אותך… כל פעם מחדש! כי מאז שהייתי קטנה אמרתי שאיתך אני מתחתנת, לא משנה מה יהיה (גם אם אנחנו בני ד ודים)… מי יקרא לי צ'יחנדה (על זה שאני הולכת הרבה ברגל) ? ומי יצחק עליי? ועל מי אני אגיד שהוא 'התכער'?… כמה שהיית חסר בחינה, ובחתונה של לירז. כל כך חיכינו ליום הזה. ואמרת שנעשה שמח! חיכינו לזה כדי שתעמוד באמצע המעגל (כמו בכל אירוע), כדי שתחקה אותנו – את כל הבנות רוקדות …" עמית גל חברו כתב בספר לזכרו של מתן : "לא על הרבה אנשים ניתן לומר שלא היה בהם אפילו קמצוץ של רוע, אך אתה נמצא בקבוצה קטנה זו…" יהודה בננו הוסיף : "מתן, נשמה טהורה , כמה אתה חסר לנו … היית אדם ישר, הגון, אהוב, וחבר למופת… היית אדם עם שמחת חיים, תמיד דאגת לכולם ואהבת. היושר והטוהר תמיד יהיו לצידך, למדתי ממך המון ואני הולך בדרכך…" אבי בן גירה הזכיר " תקופות נהדרות מבית הספר, מימי הולדת, מהבילויים השנתיים, ואיך לא – את הטיולים לאילת. זוכר איך היינו מצטלמים כל הזמן, מחפשים פוזה מחמיאה, ועוד אחת. מודה לך על החברות הנפלאה…" במלאות שנה למותו, אמרה סיסי: "היית החבר הכי טוב שלי, יותר מכל חברה, או בן משפחה, היחיד שיכולתי לסמוך עליו, לספר את כל מה שיש לי על הלב ולהקשיב לעצותיך. אתה היית הכי אמיתי מכל מי שאי פעם הכרתי, תמיד אמרתי לך את זה… היית חלק מאוד חשוב בחיי ואתה תמיד תישאר בליבי… אזכור את כל הטוב שלך, את הפנים היפות, תמיד אתה מול עיניי… היית גורם משפיע בחיי…" חברתו יערה בן עזרא נשאה דברים באירוע זיכרון במלאות שלושים למותו: "פיסטוק שלנו, אנו מתאספים היום… כדי לספר ולהראות איזה בן אדם היית, כדי שכולם יוכלו לדעת מי היה מתן שלנו: מלא שמחת חיים, צוחק, אוהב מצלמה, ששר כל הזמן ונהנה עם החבר'ה… כאילו רק אתמול עמדנו בבית החולים ואמרת לנו: 'זהו חברים, אני יוצא מזה. אנחנו נעשה מסיבה גדולה'. ואיך שכל הזמן דאגת לחזק אותנו במקום שאנחנו נחזק אותך, נאחזת בחיים כמו שרק אדם כמוך יכול להיאחז. אנו רוצים לשתף אתכם קצת במי היה מתן כשהיה איתנו החברים. באופן קבוע הייתם יכולים למצוא אותו בים, יושב עם בקבוק בירה ביד אחת ובשנייה הגיטרה שכל כך אהב… גם כשיצא מההשתלה כששאלנו אותו: 'הרגשת משהו?' הוא אמר: 'שמתי אוזניות, שמעתי מוזיקה ולא הרגשתי כלום'. כזה היית, גיבור ממש, תמיד אופטימי ואוהב את החיים… חודש בערך לפני שעזבת אותנו כל כך ביקשת לראות את הסרטים שלנו, החברים, שתיעדנו במסיבות בתקופת התיכון, ומובן שהגענו והראינו לך אותם. כל כך שמחת, פשוט נהנית וביקשת שנארגן ערב שבו נשב כולנו ונצפה בהם יחד. את הבקשה הזו, לצערנו, לא הספקנו להגשים אבל היום אנו עושים זאת לכבודך ומרגישים בנוכחות שלך איתנו".

דילוג לתוכן