פיזם, יעקב (משה)

בן דויד ושרה. נולד ביום י"ט בטבת תרצ"ה (25.12.1934) בעיר סוצ'אבה (בוקובינה) אשר ברומניה. בשנת 1941 ויעקב אז בן שש בערך – הוגלה על-ידי הנאצים יחד עם אביו ואמו לטרנסניסטריה שבאוקראינה. שם סבלו רעב וצמא, קור ומחלות ובמשך שלוש שנות שהותם שם , עד 1943 היה יעקב עד ראיה למחזות אימים של עינויים שהיו מנת חלקם של כל אלה אשר נכלאו במחנה הריכוז. אחרי שאביו נפטר עקב מחלות קשות ורעב, חזרה האם עם בנה לעיר אשר בה נולד (היא סוצ'אבה) ושוב באו עליהם צרות ותלאות. האם חסכה לחם מפיה ונאלצה לעשות כל מיני עבודות בית כדי לכלכל את בנה יחידה אשר הצילה ממוות. כך גידלה את יעקב והביאה אותו לידי לימוד רוקחות וטכנאות שיניים עד שסיים שני מקצועות אלה. אך דווקא כשהבן ידע רווחה החליט לעלות לארץ, כי ציוני נלהב היה, כפי שאמו מעידה. בשנת 1963 עלו יעקב עם הוריו לישראל. זמן מועט לאחר עליתם נקרא יעקב לשירות מילואים ומאז היה יוצא לשירות מדי שנה. יעקב עבד קשה בכל מיני עבודות בבית החולים הממשלתי בצפת כמגיש אוכל לחולים, בנקיון וכו'. תקופת מה אחרי עלותו לארץ רכש קבינט לריפוי שיניים (בהלוואה שקיבל מאת הסוכנות היהודית), אך לפני שמלאה שנה מיום פתחו את המרפאה נפל יעקב בגבול הסורי. יעקב נפל ביום כ"ד באייר תשכ"ז (3.6.1967) והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בצפת. יעקב הותיר אחריו, אם ואישה – מרים, לה היה נשוי במשך שלוש שנים. אמו היתה מדברת על לב בנה יעקב שלא יתקרב לחזית אך הוא היה עונה לעומתה: "אמא, כל צעד שאני עושה קדימה לעבר הגבול אני מגן עליכם; כל צעד אחורה הוא בעוכרינו".