פיזואתי, שלמה (שלומי)
בן שולה ומיכאל. נולד ביום כ"ב בתשרי תשל"ח (3.10.1977) בטבריה. בן שלישי מתוך שישה ילדים, אח לאמיר, ימית, אסף, אושרי ותאיר. גדל והתחנך בעיר הולדתו. למד בבית-הספר היסודי "תחכמוני", המשיך לימודיו בבית-הספר התיכון "עמל", וסיים בבית-הספר "כרמלי" במגמת מכונאות. כנער צעיר לקח שלומי חלק פעיל במקהלת המרכז הקהילתי "בית גינסבורג" ואף נשלח, יחד עם חבריו ללהקה, להופעות בחו"ל. אהבתו הגדולה של שלומי היתה נתונה לים והוא נהנה מיצירת טבע זו הנאה גדולה, ואף משחייה, דייג וטיולים בטבע, אליו היה קשור בכל לבו. חבריו ובני משפחתו סיפרו שהיה אופטימי ובעל חוש הומור מיוחד, עצמאי, ובעל חוכמת חיים נדירה, והזכירו את רצונו ויכולתו למצות כל רגע ורגע בחיים וליהנות ממנו עד תום. את אהבותיו חלק שלומי עם בני משפחתו וחבריו. חלק ניכר מעולמו הפנימי והעשיר היה מוקדש לעינב, חברתו מזה ארבע שנים, שהיתה לבת בית. לפני גיוסו לצה"ל היה שלומי סוכן מכירות של יחידות דיור ברשת בתי מלון ידועה והצליח לשבות בקסמו את הלקוחות, את שותפיו לעבודה ואת צוות ההנהלה. בשלהי נובמבר 1995 התגייס שלומי לצה"ל והיה ללוחם ואלחוטן בפלוגת הקשר של חטיבת "גולני". חבריו לצבא סיפרו שהיה בעל רצון טוב, מורל גבוה, חוש הומור מיוחד, אומץ ונכונות הקרבה, וציינו את הערכתו, הערצתו ואמונתו הבלתי מעורערת במערכת הצבאית. אחותו ימית סיפרה, שהיה "מורעל" אמיתי בעל מוטיבציה יוצאת דופן, והזכירה את רצונו לשרת ביחידה הקרבית ביותר, ואת אהבתו האמיתית והכנה לחיל וליחידה. בערב של יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997), אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב. שבעים ושלושה הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו, וביניהם שלומי. שלומי הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בטבריה. הועלה לדרגת סמל לאחר מותו. בן תשע עשרה היה שלומי בנופלו. הוא הותיר אחריו הורים, שלושה אחים, שתי אחיות וחברה. באיגרת ניחומים שנשלחה למשפחה, כתב מפקד היחידה: "שלומי נמנה על חיילי צוות 'אלון', אשר איבד שישה מטובי החיילים ביחידה. הוא היה אהוב על חבריו ומפקדיו, בעל חוש הומור מיוחד והיווה דוגמה אישית לשאר צוותו ולחיילים רבים בפלוגה. בחודשים הבאים היה שלומי מיועד להתמנות לרב-סמל פלוגתי, תפקיד שהיה מאפשר לו לבטא את כישוריו המיוחדים, ובמיוחד את יכולתו הנדירה לעבוד עם ולמען חיילים." בשיר שכתבה ימית לזכר אחיה, כתבה: "כאב שזעקתי ממני אליך/ ממני אליך דמעה ששלחתי/ חקוקה על לחיי לעולם/ כאב שזעקת ממך אלי/ לא נשמע לא אדע לעולם/ נשרפת באש./ געגוע עוטף ממני אליך/ ממך אין סימן אין מענה/ רק שאלות ממני אליך/ ואין משוב ממך אלי / להשיבך לא ניתן לעולם." את זכר בנם הנציחה המשפחה על ידי ספר תורה שרכשה ותרמה לבית הכנסת "קיבוץ גלויות", במרכז הקליטה בטבריה. במהלך ביקורה באצבע הגליל נטעה ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים בארצות הברית עץ לזכרו של שלומי, ומיקמה אותו אל מול קיבוץ דפנה ושאר ישוב.
