פטמן, דניאל (“דני”)

בן חיים ורבקה. נולד ביום ד' בסיון תש"ט (1.6.1949) בתל-אביב אך גדל והתחנך בבאר-שבע. הוא למד בבית-הספר היסודי "מצדה" והיה תלמיד חרוץ ובעל כשרונות. אחרי כן המשיך ללמוד בבית-הספר התיכון העירוני המקיף א' בבאר-שבע וסיים את המגמה הריאלית. דני התייחס ללימודים בכובד-ראש והצטיין בהם. הוא לא היה איש הרוח והתיאוריה, לא עסק באידיאלים נשגבים, אלא תמיד היה מעשי. הוא היה בעל אישיות תוססת והמרץ שהיה אגור בו מצא פורקן בפעילויות רבות. תמיד היה גורם מניע ומדרבן בחברתו. מחנכתו בכיתה י"א בבית-הספר התיכון מספרת עליו, כי הוא היה מצפונה של הכיתה והיה עושה מעשיו באחריות ובשקט. בשעת ויכוח היה חוש ההומור שלו מתבטא בהערות ענייניות ושקטות, שהיו מקנות לשיחה אופי נעים וחברותי. הוא ידע להילחם על דעותיו ושמח לשכנע את איש שיחו בצדקת דעתו. נוסף לאהבתו לספורט (כדור-סל וכדור-עף) אהב לנגן בכינור. הוא גם חיבב את הצילום ועסק באיסוף בולים. דני אהב מאוד את המשפחה והעריך את עמלם הקשה של הוריו – כפי שיעיד הפתק שצירף לשי שהכין לאמו ליום-האם: "אמא, הלוואי ונוכל להחזיר לך משהו בעד כל העמל וכל הטוב שאת עושה בשבילנו". גלוי וישר היה בכל דרכיו ודרש יחס כזה גם מחבריו. בתקופת מלחמת ששת הימים פעל דני רבות בבית-החולים שבעיר, בהעברת פצועים מהמסוקים אל חדר המיון. בתקופה זו התרשם במיוחד מן האוירה ששררה בעיר. דני גויס לצה"ל בסוף יולי 1967 והוצב לחיל השריון. הוא קיבל את השירות בצבא כדבר שאין להימנע ממנו ויש לעשותו. אמנם הוא התלבט בכל הכרוך בתחום ההומני של הלחימה ובכל זאת עשה את עבודתו בנאמנות ומתוך שלמות מוסרית. הוא סיים את הטירונות כחניך מצטיין, עבר קורס מש"קים בשריון ואחרי כן נשלח לקורס קצינים. הוא היה חבר נאמן ואוהב לחבריו ושקד תמיד לעשות למענם ככל יכולתו. דני לא שאף לקריירה צבאית, אך ידע לעשות את המוטל עליו בהצטיינות ולכן זכה להערכת מפקדיו ופקודיו כאחד. במשך כל הזמן שעשה באזור התעלה קיננה בו תחושה של סכנה. ביום י"ט בכסלו תש"ל (28.11.1969), מת מפצעים שנפצע שבוע לפני כן בהפגזת אויב. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בבאר-שבע. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סגן. מפקד יחידתו כתב במכתב תנחומים למשפחתו: "דני נמנה עם המפקדים הצעירים והמעולים שקמו לצה"ל בתקופה הגורלית העוברת היום על עם ישראל במולדתו. דמותו הגאה והבוטחת הייתה ותהיה דוגמא לדור מפקדים וחיילים המתחנכים על מסורת לוחמים, על אותות ומופתים המועברים מדור לדור, מאז ימי בר-כוכבא. עיקש ועקבי במילוי משימתו היה דני וכאשר הוא ואנשיו נפגעו עזר לחלצם, המשיך לתת הוראות ליחידתו – סמל ודוגמא לקצין בצה"ל". חודשים אחדים אחרי שנפל ניתן "ציון-לשבח" לסגן דניאל פטמן "על גילוי חירוף-נפש, תושייה וקור רוח תחת אש האויב". וזה תיאור הקרב, כפי שהוא מפורט בצל"ש: "בנובמבר 1969, באזור תעלת סואץ, נפגע מאש האויב הטנק של סגן דניאל והחל לעלות באש. לפי פקודת סגן דניאל נטשו אותו אנשי הטנק הבוער והחלו להתרחק ממנו. מחוץ לטנק נוכחו לדעת כי תותחן הטנק נעדר. סגן דניאל, על אף כוויותיו הקשות, חזר מיד לטנק הבוער למרות הסכנה להתפוצצות הטנק בכל רגע, עלה על הצריח, השחיל את גופו פנימה לתוך הטנק הבוער וחילץ את התותחן מתוכו. דקות ספורות לאחר מכן התפוצץ הטנק. על אף הפגזה בלתי פוסקת של האויב, ארגן סגן דניאל את פינוי הפצועים בתושייה ובקור רוח. סגן דניאל נפטר מפצעיו שבוע ימים לאחר המקרה". בביטאון בית-הספר התיכון המקיף של באר-שבע, "אפיקים בנגב" (מארס 1970), מוקדשים לזכרו עמודים אחדים; ב"דבר השבוע" (יולי 1970), הודפסה כתבה עליו; כן הוקדש לו מדור מיוחד בספר "לזכור ולהזכיר" – יד לבוגרי בית-הספר התיכון שבו למד – שנפלו בהגנת המולדת.