פחימא, אברהם
אברהם, בן מזל ורפאל, נולד ביום י"ז בשבט תשי"ג (2.1.1953) בנטעים. הוא למד בבית-הספר היסודי במושב זיתן, והמשיך בלימודים על-יסודיים בבית-הספר התיכון "רמלה-לוד" בלוד, במגמה הריאלית-ביולוגית. בקיץ 1971 עמד בהצלחה בבחינות הגמר. ילד עירני ותוסס היה אבי. כבר מילדותו התעניין בתופעות הטבע שנגלו לעיניו החקרניות. הוא נהג להציג שאלות וקושיות לגננת בגן הילדים, להוריו בבית, ואחר-כך למוריו בבית-הספר. "הכל ביקש לדעת", סיפרו מוריו, "ולא נח עד אשר נמצאה לו תשובה הגיונית ומלאה". בבית-הספר היה תלמיד שקדן וחביב על מוריו. המחנך יהושע נזכר בחיוך הביישני שריחף על שפתיו של תלמידו ובעדינות נפשו של הנער. "אברהם היה נחבא אל הכלים, אך עורר את התפעלות חבריו כשהשמיע דברו. אני רואה אותו ניצב לנגד עיני, בטקס יום העצמאות השנתי; ניצב על הבמה המקושטת ודורש בעוז רוח. 'די לנו בשואות! יש לזכור את הגבורות ואת הישועות!' – כך אמר, ועיניו בוערות". אבי היה פעיל בחברת בני כיתתו. הוא השתתף בחגיגות ובמסיבות, ולא החמיץ מסע וטיול ברחבי הארץ. כשקשתה ההליכה על חבריו, עודד את רוחם והשמיע שירים שמחים ומבדחים בקולו הערב. הוא היה שוחר ספורט, "הראשון בין הרצים, המצטיין בשחקני הכדורגל" לפי עדות חבריו. בתקופה שלמד בבית-הספר התיכון, השתתף בפעילות הגדנ"ע. "הוא היה קשור אל הארץ, אל הנופים ואל ההיסטוריה שלה. בכל מאודו רצה לתרום למען האדרת כוחה של המולדת", סיפרו הוריו. ביומן שכתב אברהם כשהיה תלמיד בכיתה י"ב של בית- הספר התיכון, העלה בכתב מחשבות ורגשות, המלמדות על טיבו של נער ישראלי אמיץ, נבון ויודע מה רצונו. בין יתר הדברים כתב: "אני רוצה להיות חופשי במחשבתי ובמעשי – – – אני מעדיף את הפעולה, את ההרפתקאה על המנוחה. אינני רוצה להיות פקיד עב-כרס במשרד. אני רוצה להיות גבר בריא, חסון וחזק – – – אפשר לחשוב שהכישלון במבדקי הטיס רוקן אותי, אך לא כן הדבר. גם היום אני מלא רעיונות. למשל, אני רוצה להקים לי חווה חקלאית, אני רוצה להיות קצין בכיר בצה"ל, לא במטה כפקיד, אלא בשדה. אני אתנדב לסיירת "חרוב" של הצנחנים. ביחידה הזאת אני רוצה להיות קצין בכיר – – -". אברהם היה בן מסור להוריו, ידיד אוהב לארבעת אחיו ושתי אחיותיו. "כשהיה אבי על ידנו, ידענו שלא יאונה לנו כל רע. בחכמתו התיר מחלוקות ופתר בעיות סבוכות. במעשה- ידיו סייע לנו בעבודות הבית השונות, והקל על מלאכת יומנו". הכל זוכרים אותו כעלם אחראי ורציני בגישתו לחיים. אברהם גויס לצה"ל בראשית אוגוסט 1971 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות השתתף בקורס סיירי שריון והשלים את הכשרתו במסגרת קורס מש"קי סיור. הוא שירת כמפקד סיור בשריון ונודע בין רעיו כחייל טוב, אחראי ודבק במשימותיו. על חלקו בפעילות המבצעית הוענק לו "אות השירות המבצעי". תמיד הקפיד לשלוח מכתבים לבני משפחתו, וכשהיה בא הביתה לחופשות, נהג לשוחח עם הוריו שעות ארוכות וביקש לשמוע מפי יקיריו את הקורות אותם בהעדרו. בראשית שנת תשל"ד נרשם ללימודים אקדמיים באוניברסיטת בר אילן. כבר בתקופת שירות החובה שלו החל לתכנן תכניות לעתיד, אך יד הגורל שמה קץ לכל החלומות והתקוות. במלחמת יום הכיפורים השתתף אברהם בקרבות הבלימה בחזית סיני, ולחם כסייר שריון. סיפר מפקדו: "סמל אבי ז"ל נמנה עם הכוח הסדיר שישב על קו התעלה ובגופו הצעיר בלם את נחשול ההסתערות של הכוח המצרי הפולש. בהמשך המלחמה נטל חלק בצליחת התעלה אל הגדה המערבית ובלחימה שם. כשתמו הקרבות השתתף אבי בהחזקת הקווים החדשים והקשים בגדה המערבית, בסיורים ובתצפיות, במארבים ובאבטחות, וכל זאת לנוכח אש רצופה של המצרים ובתנאי חיים קשים". לימים הוטל על הכוח של אברהם לאבטח את פריצת הדרך לג'בל עתקה, שהיה בעל חשיבות מרובה לכוחות צה"ל באזור. אברהם סייע בביצוע פיצוצים הנדסיים לצורך סלילתה של הדרך, והשתתף בפעולות אבטחה בשטח. בצהרי יום י"א בכסלו תשל"ד (6.12.1973) נפגע אברהם ונהרג בעת מילוי תפקידו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית- העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו הורים, אחים ואחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. במכתב תנחומים להורים השכולים, כתב מפקד היחידה על פועלו ועל מסירות נפשו של אבי בימי הקרבות ובתקופה שלאחריהם. בין יתר דבריו כתב: "במשך תקופת שירותו בפלוגה הסדירה, התחבב אבי ז"ל על כל חבריו ומפקדיו ביחידה". הוריו של אברהם הנציחו את זכרו בהקמת פינת זיכרון על שמו בבית-הספר במושב זיתן.
