,אֵ-ל מָלֵא רַחֲמִים, שׁוכֵן בַּמְּרומִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכונָה
,עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲלות קְדושִׁים, טְהורִים וְגִבּורִים
כְּזֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים, לְנִשְׁמות חַיָּלֵי צְבָא הֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל
,אֵ-ל מָלֵא רַחֲמִים, שׁוכֵן בַּמְּרומִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכונָה
,עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲלות קְדושִׁים, טְהורִים וְגִבּורִים
כְּזֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים, לְנִשְׁמות חַיָּלֵי צְבָא הֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל
בנם הבכור של חניאלה ושמואל פרייזלר. נולד ביום שישי שטוף שמש, י"א באייר תשל"ז (29.4.1977), בירושלים. אח ליוסף-אריה, תחיה(אפרת), יוסף, רעיה ולאה. יהונתן מיהר להגיח לאוויר העולם הוא נולד במשקל של שלושה קילו ו340 גרם, וכמעט נולד באמבולנס, בדרך לבית החולים "שערי צדק" הישן שברחוב יפו. "קראנו לך יהונתן," כתב אביו, "בהסכמה טבעית שלי ושל אימא. הרגשנו שה' נתן, שקיבלנו מתנה גדולה מאת הקדוש-ברוך-הוא." יהונתן התחיל לדבר מוקדם, כבר בגיל עשרה חודשים, ודיבורו היה ברור לגמרי, כמו של מבוגר. ללכת החל בגיל שנה, ובמעון "איתרי" שבשכונת בית צפאפה, שם השתלב בשנתו השלישית והרביעית, למד, בין היתר, לטפס על עצי תאנה ותות. בשנת 1981 עברה המשפחה לביתה שבשכונת רמות בבירה, שם למד יהונתן בגני טרום-חובה וחובה, ולכיתה א' עלה בבית הספר הממלכתי-דתי "נועם בנים" שבשכונת קריית משה, מרחק שני אוטובוסים מהבית. תחילה היו הוריו מסיעים אותו לבית הספר, אך לאחר שבועות ספורים לימדו אותו לנסוע באוטובוס, והוא החל לנסוע לבד. רק לאחר זמן רב נתגלה כי בדרכו חזרה הביתה נהג יהונתן להחליף אוטובוסים בשוק מחנה יהודה, כדי שיוכל להסתובב בו להנאתו… את המשך לימודיו עשה יהונתן בחטיבת הביניים הממלכתית-דתית שבשכונת רמות, ומשם עבר לישיבה התיכונית "קול מבשר" שבמבשרת ציון. בסיום כיתה י' קיבלו הוריו הודעה חגיגית כי יהונתן לא יוכל להמשיך בישיבה עקב אי התאמה למסגרת הישיבתית. דוגמה אחת לכך הייתה סירובו הנחרץ להסתפר, למרות איומים מצד ההנהלה. ואכן היחס היה הדדי – גם ליהונתן מאוד לא התאים ללמוד שם – הוא רצה לעבור לבית הספר התיכון "ג'ינוגלי" שבשכונת רמת אשכול, ובלית ברירה נעתרו הוריו לבקשתו. יהונתן סיים את לימודיו ב"ג'ינוגלי" – אם כי ללא בגרות, משום שגילה עניין רב יותר במגרש הכדורסל… חבריו בתקופה זו מתארים אותו כ"מלך של בית הספר", בעל נוכחות כובשת, שממגנט את כולם סביבו: "היית איש אהוב ואוהב, אדם גדול וחזק, גבר יפה, היית כדמות שפוסלה ביד אמן, היית תום, יופי ועוצמה שזורים באדם אחד…" עובדת היותו של יהונתן מנהיג טבעי, התגלתה עוד כשהיה בגן. בביתו עמד בראש "הצבא של יהונתן", וקבע שאחיו ושלושת אחיותיו יוכלו להצטרף אליו רק אם יעמדו במבחן כניסה מחמיר שקבע. בגיל שמונה קיבל על עצמו יהונתן לסקל את האבנים בגינת הבית, ומיד רתם את כל ילדי השכונה למשימה כאשר הוא בתפקיד המפקח. בישיבה התיכונית ובתיכון הנהיג יהונתן את חבורת התלמידים שהמערכת מצאה אותם "בלתי מתאימים למסגרת", אבל בעבורו, היו אמיתיים ומתאימים לגמרי, וקשר החברות הנפלא שביניהם נמשך לאורך השנים. בגיל שבע-עשרה לערך החל יהונתן לשנות כיוון מהמסלול הדתי-לאומי למסלול החילוני. ציון דרך בתהליך היה כאשר חזר מ"פסטיבל ערד" עם עגיל באוזן, דבר שהכה את בני משפחתו בתדהמה. למרבה ההפתעה, בסיום התיכון הסכים יהונתן לנסות ללמוד במכינה הקדם-צבאית "קשת" שברמת הגולן, כרצון הוריו. יהונתן הצהיר שהוא "נותן צ'אנס אחרון לדת", ובילה במכינה חודשים ספורים יחד עם חברו הטוב דני לוין. לא ברור לכמה שיעורים נכנס, נראה שלא להרבה, עד שיום אחד הגיע במפתיע צו גיוס לעוד שבועיים. ב-22.11.1995 התגייס יהונתן לחטיבת "גבעתי", ושובץ בגדוד "צבר". לנוכח המוטיבציה הגבוהה שהפגין ובשל מבנה גופו החסון קיבל את תפקיד ה"מאגיסט", בלט לטובה, ונבחר לצאת לקורס מ"כים (מפקדי כיתות) מוקדם. חלומו של יהונתן היה לשרת ביחידה מובחרת, לתת את המרב ולהתמודד עם אתגרים יוצאי דופן, ולכן ביקש לשנות את שיבוצו ולנסות להתקבל ל"שייטת 13" – יחידת הקומנדו הימי. בסיום קורס מ"כים אושרה בקשתו, ויהונתן החל שלב ראשוני ב"שייטת". לאחר כשבועיים החליט על דעת עצמו לחתום "ויתור" – לא כי חשש מהמסלול המפרך, אלא מתוך התלבטות כנה באשר למידת רצונו להתחייב לשירות קבע ממושך. יהונתן שב ל"גבעתי", וזמן קצר אחר כך יצא לקורס קצינים בבה"ד (בסיס הדרכה) 1. בנובמבר 1997 סיים יהונתן את הקורס, ושובץ כמפקד מחלקה בבסיס הטירונים "מחנה 80". לאחר שמונה חודשי שירות ביקש סגן-אלוף ארז כץ, שהיה מפקדו ב"גבעתי" ולימים מפקד גדוד "דוכיפת", למשוך אליו את יהונתן כמפקד מחלקה בפלוגה המסייעת של הגדוד – נראה שביצועיו ואישיותו של יהונתן הותירו אצלו רושם רב. מכאן ואילך, בזכות אופיו, חריצותו ומקצוענותו, עלה יהונתן והתקדם בסולם הדרגות והתפקידים. הגם שלכל אורך תקופת שירותו היו יציאותיו לחופשות מועטות, היטיב יהונתן לנצל את סופי השבוע היקרים לבילוי עם חבריו הקרובים. יחד בילו בלילות שישי במסיבות ובמועדונים עד לשעות הקטנות של הלילה, ובשבתות טיילו ברחבי הארץ. יהונתן עבר להתגורר עם חבריו בדירה שכורה בשכונת בית הכרם שבירושלים, ובהמשך עברו ל"דירה של החבר'ה" במרכז העיר, שם ניהל יהונתן ביד רמה את אחזקתה. ביולי 1999 מונה יהונתן לתפקיד סגן מפקד פלוגת מסלול של "דוכיפת" בבא"ח (בסיס אימונים חטיבתי) "אדם". החיבור המדהים שנוצר בינו לבין מפקד הפלוגה, כפיר כהן, גלש מהמישור המקצועי אל האישי והם הפכו לחברים בלב ובנפש. יהונתן זכה להערכה רבה, ונחשב למפקד מקצועי חסר פשרות – ועם זאת רגיש ומכבד. בתקופה זו הכיר את ענת, רעייתו לעתיד, ששירתה ביחידה כקצינת ת"ש (תנאי שירות). מהר מאוד התאהבו, ובצעד טבעי עברו להתגורר יחדיו בירושלים. באוגוסט 2000 קודם יהונתן לתפקיד מפקד פלוגת מסלול בגדוד "דוכיפת". הוא ליווה את לוחמיו משלב הטירונות בבא"ח "אדם", דרך האימון המתקדם שלאחריו, בלחימה שהתנהלה בפסגות ובביתוניה, ועד לסיום המסלול. כך נפרדו ממנו פקודיו בספר המחזור: "היית עבורנו אב רוחני, שתינו בצמא כל שאמרת, והתמזל מזלנו שאתה בצד שלנו ולא של האויב. יהונתן, היית לנו דוגמה ומופת, דמות החייל האידאלי, ואנו שמחים שנפל בחלקינו לעבוד ולהילחם לצד מ"פ 'תותח' שלא רואה בעיניים, ומשרה ביטחון על כל הסובבים אותו." באוקטובר 2001 התמנה יהונתן לקצין הבטיחות של מתקן "אדם" – תפקיד מטה, שאמור היה לאפשר לו לנוח מעט ולהתפנות לענייניו האישיים. אלא שעד מהרה ובאורח פלא הורחבו גבולות ויעדי התפקיד ללא הכר; יהונתן יצר קשרי עבודה מצוינים עם מפקדים מיחידות הבת של המתקן, ובסיום תפקידו הוצף הבית בתעודות הערכה והוקרה על פועלו מבית הספר ללוט"ר (לוחמה בטרור), מיחידת "עוקץ", ומבית הספר לקליעה וצלפים. בספטמבר 2002 התלבט יהונתן באשר להמשך דרכו במערכת הצבאית. כמי שתמיד אמר והאמין – "אם כבר בצבא – אז עד הסוף, ללא קיצורי דרך ובלב שלם" – החליט לצאת לחופשה ללא תשלום בת כחמישה חודשים. במהלכה, עבד כראש צוות אבטחה בעיר העתיקה בירושלים, והרחיב את מעגל החברים. בסיום תקופת החל"ת התגבשה החלטתו של יהונתן לשוב לשירות, ובפברואר 2003 התמנה לתפקיד מפקד פלוגת החוד (פלחו"ד) ב"דוכיפת". הוא לא נהג להתפאר בהישגיו והצניע את הצלחותיו, אולם מהסיפורים עליו מצטיירת דמות של מ"פ אהוד ונערץ, השומר בקנאות על ביטחונם ועל רווחתם של פקודים שהיו לו כבנים, מפקד אמיץ ללא חת שתמיד חותר למגע, המקבל החלטות מתוך שיקול דעת ואחריות. "כמה מחשבה השקעת בדרכי פעולה מול החיילים," ספדה לו אחותו תחיה (אפרת), "איזה עומק של תובנות, כמה הבנת את נפשם, ידעת להיות קשוח במידה, אך מבין כשצריך." ב-30.4.2003 מיסדו יהונתן וענת את אהבתם, ונישאו בחתונה רבת אורחים, שמחה ומרגשת: דתיים לצד חילונים, אנשי צבא וחברים לנשק לצד חברים רבים מהאזרחות. יהונתן היה מאושר ונרגש עד דמעות, ואף ביצע עם ענת ריקוד טנגו בלתי נשכח. באוגוסט 2004 עברו בני הזוג לבית שבנו בגדרה. בתקופה זו, בצעד חסר תקדים לנוכח גילו הצעיר יחסית, קוּדם יהונתן, ולבקשתו של סגן-אלוף רסאן עליאן, מפקד גדוד "דוכיפת", מונה לסגנו. בתקופת הובלתם את הגדוד זכה "דוכיפת" לעדנה מחודשת, והמוטיבציה לשרת בו עלתה משמעותית. "דוכיפת" פרח, ויהונתן פרח איתו. בשלב זה התעצמה הכרתו כי מצא את מקומו במסגרת הצבאית, ומכאן והלאה הדרך סלולה מעלה. בכתבה ששודרה בערוץ 2 העניק יהונתן הסבר לכך: "ההגנה על המדינה, על האזרחים, זה משהו שיש לו ערך מוסף, שבכל מקום אחר לא הייתי מקבל אותו." לאחר סיום תפקידו כסמג"ד אמור היה יהונתן לצאת ללימודים אקדמיים, אולם התכנית קיבלה תפנית כאשר בינואר 2005, עת הוקמה חטיבת "כפיר", נתבקש על ידי מפקד החטיבה, אלוף-משנה דוד מנחם, להתמנות לתפקיד קצין האג"ם (אגף המבצעים) החטיבתי הראשון. הגם שציפה לתקופת הלימודים, ובמיוחד להולדת בנו הבכור בחודשים הקרובים, נרתם יהונתן למשימה. וכך כתב עליו המח"ט: "הערכתי הערכה אין-קץ את פועלו כקצין בחטיבה וכקצין בצה"ל. הערכתי את היושרה, המקצועיות, ההשקעה והאכפתיות שליוו אותו בכל צעד שעשה. אהבתי את שמחת החיים שליוותה את כל מעשיו, גם כשהיה טרוד ועייף. … ההשקעה, הדוגמה האישית ואומץ הלב שהפגין ראויים להערכה וגאווה." ב-23.2.2006 נולד גילי – בנם של יהונתן וענת, כשיהונתן מלווה את תהליך הלידה. כבר מהרגע הראשון זכה התינוק העגלגל והמתוק לאהבת אב מושלמת, כזו שאינה תלויה בדבר ואינה יודעת גבולות. דרך חוויית האבהות התעצמו אצל יהונתן חלקים באישיותו, שהתבטאו ברגישות, ברוך ובסבלנות, וביכולת להתכוונן באופן המדויק ביותר לצורכי בנו. במאי 2007 החל יהונתן בלימודי תואר ראשון במינהל עסקים במכללת קריית אונו, ובמקביל, קיבל על עצמו אתגר חדש: מיסוד ופיקוד על ההכנה לקורס קצינים של חטיבת "כפיר". בכתבה שהתפרסמה על פרויקט חניכת הצוערים שהוביל, סיפר יהונתן על התופעה של גידול במספר הלוחמים המשתתפים בקורס: "זוהי תוצאה ישירה של עיסוק המפקדים באנשים וזיהוי הפוטנציאל הטמון בלוחמים … לעובדה שכל הקצינים שיאיישו את תפקידי הפיקוד הזוטרים בחטיבה יהיו חיילים שהתחילו את דרכם ב'כפיר', יש השפעה אדירה על המוטיבציה להתגייס לחטיבה, על הרצון לשרת בה, ועל האופן בו היא נתפסת בכל צה"ל." יהונתן מילא את תפקידו האחרון במסירות ובמקצועיות, וליווה את הצוערים גם לאחר תום ההכנה, לאורך הקורס. הוא ציפה בכליון עיניים לשנים הבאות – "השנים הטובות" – כך כינה אותן – שנים של זמן משפחתי, של טיולים ושל פנאי ללמוד שפות ולשחק כדורגל – אחת מהנאותיו הגדולות, ופשוט ליהנות מהשקט – אך לא זכה. רב-סרן יהונתן פז נפל בעת מילוי תפקידו ביום ה' באדר א' תשס"ח (11.2.2008), בתאונת דרכים שאירעה בראשון לציון. אותו ערב היה יהונתן שמח ונרגש, מצפה לבילוי במסיבת יום הולדת של חבר מהלימודים, נפרד מגילי וענת בנשיקת לילה טוב, יצא מביתו שבגדרה ולא שב. בן שלושים היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית שבבית העלמין בגדרה. הותיר רעיה ובן, הורים, אח ושלוש אחיות. ספד לו מפקד גדוד "דוכיפת", סגן-אלוף יוסי פינטו: "יהונתן היה מפקד אמיץ, אדם ערכי ומיוחד, 'משכמו ומעלה'. הוא השאיר חותמו בכל אשר נגע, לוחם ומפקד שניתן לצעוד אחריו אל הקרב בראש זקוף ובתחושה ברורה של ביטחון. יהונתן היה מנהיג אמיתי, כריזמתי, חריף ודעתן, אדם היודע את דרכו ומוכן להיאבק למענה, למען העקרונות אשר מנחים אותו, למען האנשים והחיילים שאהב כל כך. יהונתן ייזכר כעמוד האש אשר לפני המחנה, כקצין מבריק, מקצועי וחריף, ובו בזמן כחבר בר שיח ורחב לב. … אני מצדיע ליהונתן … תהא דמותו חקוקה בלב משפחת 'דוכיפת' לעד." ספדה לו ענת, רעייתו: "יונתן שלי! … הייתה לנו זוגיות מיוחדת במינה, שנמדדה בעוצמות הרגש ולא בכמות האפטרים והחופשות. … והמתנה המופלאה שהענקנו זה לזו – בננו הבכור וכעת היחיד: גילי. אלוהים, כמה אהבת את הילד הזה, איזה אבא נפלא … נפרדתם באהבה עצומה… שלום לך יקר שלי, יפה ואהוב כל כך…" על מצבתו של יהונתן נחקקו המילים: "יהונתן – איש משפחה אוהב, מפקד נערץ וחבר אמת / צר לי עליך אחי יהונתן, נעמת לי מאוד". במלאות שלושים יום לנפילתו, ספדה לו אמו: "יהונתן, אני מודה לך על שבחרת בי ובאבא להיות הוריך. … אני מודה לך על הסקרנות וההעזה, על אומץ הלב, על החברות ועל השובבות, על גילויי הלב, על השבתות והחגים, ועל חיי היום יום המאתגרים. … אני מודה לך על הכבוד שרחשת לנו בתור הורים … אני מודה לך על הבחירות שעשית בחייך שלימדו אותי שלכל אדם, גם אם הוא הבן שלך, יש הזכות לבחור את דרך חייו … השארת מורשת שאינה מביישת זקן וגדול. … נוח על משכבך בשלום לקץ הימים!" משפחתו של יהונתן וחבריו ייסדו, בשיתוף עמותת הלוחמים "כפיר", את "הקרן להנצחת רב סרן יהונתן פז" אשר הקימה את "גן יהונתן" ביישוב יד בנימין, גן שוקק חיים ובו מתקני פעילות לילדים, לנוער ולמבוגרים, ומתחם הנצחה בו ישנה אנדרטה המשלבת שלושה מוטיבים מרכזיים בחייו של יהונתן – משפחתיות, חברות אמת ורוח הפיקוד והגבורה. עוד הקימה העמותה אתר אינטרנט לזכרו של יהונתן, שכתובתו: www.jonsypaz.com, והיא שוקדת על הכנת ספר זיכרון. ברשת החברתית "פייסבוק" הוקמה קבוצה לזכרו.