פז (גינגולד), יעקב
בן משה ואטקה – מניצולי-השואה. נולד ביום כ"ג בשבט תשי"ד (27.1.1954) בתל-אביב, גדל והתחנך בבני-ברק. שם למד בביה"ס היסודי 'קוממיות'. יעקב הצטיין בלימודיו, גילה כשרונות טכניים ואהב לשרטט. הוא הזהיר ביכולתו הספרותית וזכה לפרס ראשון על חיבור לזכר עיירה בגולה שיהודיה הושמדו. בצד ה'ספרא' מצא עניין גם ב'סייפא'. שעות ארוכות צפה בפעילות במטווחים, וכאשר הורשה להשתתף בקליעה השיג את הציון 87. הוא התחנך בתנועת- הצופים, שעוררה בו לראשונה את יצר השוטטות בארץ. על-אף נטיותיו ההומניסטיות המובהקות הכריעו הכישורים הטכניים לטובת כניסתו לבית-ספר מקצועי – 'אורט טכניקום' שבגבעתיים. יעקב השלים עם ההכרעה, אבל השנים הבאות לימדוהו שטעה בבחירת דרכו. מכל-מקום, עבר בהצלחה מסלול שש-שנתי ב'טכניקום', וכאשר סיימו הוכתר בדיפלומה של הנדסאי במגמת מכונות (מגמת-משנה: בניית מכונות ועיבוד חומרים). יעקב הצטרף לחוג לג'ודו באגודת 'הפועל' ואחר אימונים עלה לדרגת 'חגורה כחולה'. כן התענג על ריצות-לילה ארוכות, לבדו או בצותא עם חבר. אולם התחביב, שריתק אותו בחבלי-קסם בכל שעת-פנאי שנזדמנה לידו – בבית-הספר העל-יסודי וגם בצבא – היה עריכת טיולים ברחבי-הארץ. במדבר יהודה הכיר כל שביל וכל נקיק. לא היתה אבן בירושלים שרגליו לא דרכו עליה. הוא התבשם מנופי הארץ, מן הגולן ועד לדרום-סיני. תאות הנדודים לא באה מעולם על סיפוקה המלא. "את הארץ אני אוהב הרבה מעבר לזה, שאעשה לא את חשבון הלב והרגש, הזיעה והמאמץ, הזמן והקילומטרים" – כתב במכתב אל חברה אהובה. הכשרתו הטכנית קבעה במידה רבה את דרכו של יעקב בצה"ל מראש. כאשר גויס לצה"ל במחצית מאי 1974, הוצב לסדנה בגייסות-השריון. הוא נשלח לקורס מקצועי וזכה בו לציון גבוה. אולם, לא חלפו חודשיים מאז גיוסו, והוא ביקש להעבירו ליחידה התנדבותית או לחיל קרבי כלשהו. לאחר מאבק נעתרו לבקשתו, והוא הועבר לחיל-הים – לקורס-חובלים. הצבא לא רצה לותר על מיומנותו הטכנית, ולפיכך יועד לו תפקיד של מנוען ימי. כל-עוד התנהלו רוב האימונים וההפלגות באויר הים החופשי, נהנה מן השירות, אבל כאשר נגזר עליו לשהות ימים שלמים, סגור בחדר המכונות שבבטן הספינה, מאס בעבודתו זו ויצא מן הקורס. יעקב נשלח למלא תפקיד אחראי של אחזקה על דוברה צפה בימת ברדוויל. על פרק-זמן זה כתב מפקדו: "יעקב היה דמות דומיננטית, רבת פעילות, בעל תודעה ציבורית מפותחת לכל הנעשה ביחידה. ערנותו, מודעותו ויזמתו תרמו רבות לשיפור תנאי החיים בעבודת היחידה." בתום משך שירות-החובה עוד היה עליו לשרת שנה אחת בצבא-הקבע. בינתיים עלה לדרגת סמל, ובסוף שנת 1976 – לדרגת סמ"ר. יעקב הקסים את מפקדיו וחבריו באישיותו הבלתי- שגרתית. הוא הציב להם דוגמה, כצד אפשר לחיות בצותא בהרמוניה גם במקום המבודד לחלוטין שבו שירת. לא היה אתגר שלא היה מוכן להתמודד אתו. תמיד היה ראשון לכל מעשה התנדבותי ועז. עם-זה, הגן בעקשנות על עקרונותיו ועל עשיית הצדק. ליעקב נותר חודש אחד בלבד עד לשחרור. הוא ביקש להתקבל לגרעין התיישבותי, שעמד להיאחז בחבל-ארץ נידח. בדרכו לפגישה עם הגרעין – היה זה ביום ג' באדר ב' תשל"ח (11.3.1978) בשעת אחר-הצהריים – חיכה ל'טרמפ' ליד הקאונטרי-קלוב בתל-אביב. לפתע הגיע לאוזניו קול-יריות והוא ראה שוטרים מסתירים עצמם מפני הכדורים בתעלה שליד הכביש. לאחר שאחד השוטרים הצביע על האוטובוס שעליו השתלטו מחבלים, אמר יעקב לשוטר: "חפה עלי, יש לי קלצ'ניקוב, ואני אנסה לעשות משהו. "ואמנם, עשה בגבורה את הבלתי-יאומן: הוא פרץ לאוטובוס ועזר למנוע מן המרצחים לבצע את זממם. לאחר-מכן נלחם במחבלים גם מחוץ לרכב, ותוך כדי לחימה – נפל. יעקב הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי שבקרית-שאול. השאיר אחריו הורים ואחות, וכן חברות וחברים המומים, שראו ביעקב התגלמות של מיטב הנוער אשר צמח וגדל בארץ-ישראל. קשת אישיותו המזהירה וכישרונו הספרותי הברוך באו לגילוי במבחר המכתבים של יעקב, שהמשפחה וידידים קיבצו בספר-הזיכרון 'פז'. כן הונצח זכרו על-ידי הקמת ספרייה בבית-הספר לחובלים בבת-ים. פינות לזכרו הוקמו גם בחדר התרבות של היחידה ששירת בה לאחרונה ובבית-הספר היסודי 'קוממיות' שבבני-ברק.
