,אֵ-ל מָלֵא רַחֲמִים, שׁוכֵן בַּמְּרומִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכונָה
,עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲלות קְדושִׁים, טְהורִים וְגִבּורִים
כְּזֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים, לְנִשְׁמות חַיָּלֵי צְבָא הֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל
,אֵ-ל מָלֵא רַחֲמִים, שׁוכֵן בַּמְּרומִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכונָה
,עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲלות קְדושִׁים, טְהורִים וְגִבּורִים
כְּזֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים, לְנִשְׁמות חַיָּלֵי צְבָא הֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל
בנם השני של חנה וגיל. דור נולד בכ"א באדר ב' תשנ"ב (26.3.1992) בירושלים, בבית החולים בהר הצופים. הוא הגיע לעולם כאח צעיר לעמית הבכור, אחריו נולדו הבת נוי והבנים רועי ועידו. דור, "דורקלה" וגם "דוריק" בפי כולם, היה תינוק שכל אם הייתה מאחלת לעצמה, מספרת אמו, חייכן, שקט ושליו. כשעד גיל שלוש הוא לא דיבר התעורר חשש בלב הוריו, אולם אז החל לדבר. עד מהרה דיבר ושר באופן שוטף, וכבר אז נתגלתה יכולתו להצחיק ולחקות אחרים. בהיותו בן ארבע נפצע דור בעינו ועבר הרבה טיפולים וניתוחים בדרך לריפוי. במהלך כל הטיפולים סבל בשקט, ועם כל הכאבים הוא נותר חייכן ומצחיקן. "כבר כילד הבנו שיש לנו בבית גיבור ולוחם אמיתי", אומרים הוריו. דור החל את לימודיו בכיתה א' בבית ספר ממלכתי א' בנווה יעקב, ירושלים. בתום אותה שנה עברה המשפחה למעלה אדומים, ודור המשיך את לימודיו מכיתה ב' בבית ספר ממלכתי ג' בעיר. בסיום לימודי היסוד עבר לחטיבת ביניים "דקל וילנאי" במעלה אדומים ומשם המשיך לתיכון המקומי "אורט" – מכללה טכנולוגית לתעופה וחלל, שם סיים י"ב כיתות במגמת ביוטכנולוגיה בהצלחה. את כל המעברים האלו עבר דור בקלות. מעולם לא הייתה לו בעיה להסתגל למקומות חדשים ולאנשים חדשים, בתוך דקות היה מתחבר לכולם ומוצא חברים. בכיתה ג' החל דור ללמוד טאקוונדו, אמנות לחימה משולבת באקרובטיקה רבה. אחרי כמה שנים הרגיש שמיצה את התחום ועבר לעסוק באמנות לחימה אחרת, קונג-פו, ובכך התמיד עד הגיוס לצבא. דור התייחס ברצינות רבה לאמנויות הלחימה, עסק בכך ברציפות ואף אימן את חבריו, שכן היה חשוב לו שיפתחו כושר ויגיעו ליחידות קרביות בצה"ל. לא פעם, מספרים הוריו, היה מתעורר בארבע בבוקר, יוצא לאימון עם חברים עד שבע, חוזר הביתה, מתרחץ והולך לבית הספר. בבית הספר היסודי החל דור לנגן. תחילה למד לנגן בפסנתר, ובמהלך השנים ניגן גם בגיטרה, באקורדיון ובתופים. גיטרה ופסנתר היו שני הכלים שמאוד אפיינו וייצגו אותו, ובין השירים שאהב לנגן היו "היא לא יודעת מה עובר עלי" של שלמה ארצי, או "מחר אני בבית" (חכי לי שאחזור) של אתניקס. עם השנים היה דור נגן ראשי בבית הספר ואחראי על הטקסים השונים כמו יום הזיכרון לשואה, יום הזיכרון לחללי צה"ל, טקסים עירוניים ועוד. גם במסע למחנות בפולין בכיתה י"א הוא ריגש את הכול בניגוניו, במיוחד זכור ביצועו המרגש לשיר "רקמה אנושית אחת" שכתב מוטי המר. דור הקפיד להניף את דגל ישראל כל זמן המסע, ובשובו סיפר שהמשלחת לפולין העצימה אותו מבחינה נפשית וחיברה אותו למדינתו היחידה, ישראל. בעקבות המסע הוא גם יצר קשר טוב ומתמשך עם תלמידים מכל הארץ. בעקבות המסע לפולין דור הבין שאת ארץ ישראל יש להכיר דרך הרגליים, עוד לפני שמכירים את העולם הגדול, וכבר אז החל לתכנן את המסע ב"שביל ישראל" שיערוך אחרי השירות הצבאי. במכתב שההורים מצאו בתיקו של דור הוא כתב על שנות נערותו: "נולדתי למשפחה שהעניקה את כל התנאים והצרכים הבסיסיים לקיום, וכלים להמשך חיים יציבים ומוצלחים … בכיתה ב' נחשפתי לתחביב הראשון שמלווה אותי עד היום והוא הנגינה (התחלתי ללמוד פסנתר). המוזיקה שאני מנגן הכניסה שקט ושלווה לחיים שלי, ויכולתי לפרוק עצבים ומתחים. שבע שנים מאוחר יותר התחלתי לנגן בגיטרה, שבזכותה הכרתי סוגים שונים של מוזיקה. כבר בגיל קטן התחלתי להתאמן בכמה אמנויות לחימה, אמנות שהעניקה לי הכי הרבה ביטחון עצמי ומעבר לזה ערכים … אני ילד מאוד חברותי – שמבחינתו חברות זה ערך עליון ומוכן להקריב את עצמו למען חבריו … היו לי שאיפות בנוגע לצבא תוך כדי חיזוק מבני משפחתי, הם האמינו בי שאגיע למקומות הגבוהים". דור עסק בפעילויות חברתיות לרוב, נכח בכל אירוע וידע לעזור בארגון. אחר כך, באירוע עצמו, הוא היה בדרך כלל ה"מסמר" החברתי, מי שידע לחקות ולהצחיק את כל מי שהיה סביבו, שר בכל מיני שפות, ניגן בגיטרה ולא סבל מישהו עצוב לידו. בסוף י"ב דור קיבל תעודת הצטיינות חברתית. מורהו יגאל לוי סיפר: "גם ברגעי הקונדסות הגדולים ביותר מעולם לא הרמת קול או התחצפת. לכך ניתן להוסיף את ערך כיבוד אם ואב. בכל פעם שהיית צריך להיענש, כי שובבות היה הרי שמך השני, הטריד אותך בעיקר הכאב שזה גורם להורים". ניסים אילוז, מנהלו ב"אורט", סיפר איך שכנע את דור להישאר במגמת ביוטכנולוגיה ובמקביל הטיל עליו להקים צוות מוזיקלי בבית הספר, משימה שדור הצליח בה מעל ומעבר לציפיות. סיפר חבר של דור: "הוא לימד אותי להיות קשוח כשצריך ותוך כדי לתת חיוך שזה דבר גדול. הוא לימד אותי שבזמן שכולם עצובים וקשה, צריך לשמח אותם ולא משנה מה הסיבה. הוא לימד אותי שכל אדם באשר הוא צריך לתת לו כבוד. הוא לימד אותי שכשאתה מאמין במשהו תעשה הכול לפי האמונה הזאת ובכל חשבון. הוא לימד אותי שלהיות גבר זה לא להרביץ, אבל כשצריך אז עד הסוף, או הכול או כלום … הוא לימד אותי שמשפחה זה דבר חשוב." דור גדל להיות בן ואח לתפארת. הוא תמיד דאג לאחיו הקטנים, ליווה אותם לגנים ומהגן הביתה ובבית נהג להכין להם ארוחות מלכים. דור אהב ניקיון ובישולים, והירבה לעזור להוריו בכל עבודות הבית. דור בלט מגיל צעיר בחינוכו ובנימוסיו הטובים. תמיד נהג להקדים שלום לכל אדם, גם אם לא הכירו. "דור חיפש תמיד היכן הוא יכול לתת ולתת", מספרת אמו, והוא עזר לכל חבריו בכל עניין וצורך. חברה ללימודים סיפרה איך כשרק הכירה אותו התברר לו שמשפחתה לא בעיר, ומיד הזמין אותה לארוחת שישי בבית הוריו. חבר נוסף שלו סיפר מה שלמד ממנו: "אתה כיהודי, כישראלי, מצווה לאהוב את הישראלי שמולך כאח". כותבים הוריו של דור: "ביכולתן של שתי מילים להביע את גדולתו: גמילות וחסד. היה נותן לאנשים אחרים ללא גבול ומעולם לא ביקש תמורה. במהלך חייו אימץ כל אחד לליבו, אהב את כולם ללא הבדל דת, גזע או מין. 'הייתי רוצה להיות אדם טוב יותר', אמר תמיד … בשל אישיותו היו לדור חברים רבים שעפ"י דבריו כל אחד מהם היה 'החבר הכי טוב שלי', חיוך שופע, מתן ללא גבולות ומבלי לקבל תמורה, מצויד בחן פנימי וגיטרה ביד, מלא בהומור, דעתן, אחד שלא חושש מוויכוחים כי ידו על העליונה ולשונו צינית ושנונה. אין ספק שדור היה מנהיג, והקבוצה שהלכה אחריו צעדה לא מתוך חשש אלא מתוך אמונה באדם, בדרכו ובהובלתו". בכיתה י"א נקרא דור לצו ראשון לקראת גיוס, ובהמשך עבר מיונים לתפקידים שונים בצבא. כבר אז הוא החל במלחמה כדי שיוכל להיות חייל קרבי, כפי שרצה מאז שעמד על דעתו. אולם לאור פציעתו בעין בגיל ארבע הוא הבין שהפרופיל שלו לא יאפשר זאת, על אף כל האימונים שעבר. או אז דור הבהיר לחבריו שכדי להישאר חברים שלו עליהם להיות קרביים, וכדבריו: "אם אני לא אהיה לוחם כל החברים שלי יהיו כאלה". הוא לא הסתפק בדיבורים אלא דאג לאמן ולהכניס את כולם לכושר, ואכן רוב חבריו הגיעו ליחידות המובחרות ביותר בצה"ל. אחרי שלוש שנות התיכון בחר דור לעבור למסלול של מכינה קדם-צבאית – מכינת "איתן" במישור אדומים. במסגרת המכינה הוא התכונן לשירות, חיזק את אהבת המולדת שלו וכן עסק בתרומה לקהילה ובעזרה לזולת. שבוע לפני הגיוס נודע לדור שיגויס לחיל המשטרה הצבאית, ובמסיבת בת המצווה של אחותו נוי בירכה אותו המשפחה לקראת הגיוס. דור התגייס ב-17.10.2010 לחיל המשטרה הצבאית, עבר טירונות וקורס מד"כים בבית ליד והחל לשרת כמדריך כלואים בכלא 4. מרגע הגעתו הוא הבין את משמעות התפקיד ואת ההשפעה שיכולה להיות לו על הכלואים, והחליט לבצעו על הצד הטוב ביותר. סגן-אלוף יובל, מפקדו של דור, סיפר: "במהלך תקופה קצרה של קליטה ביחידה המליץ הסגל המלווה לשבץ את דור במקום המורכב ביותר לשרת בכלא, שבו יוכל לממש את הפוטנציאל הגדול שטמון בו. ואכן דור שובץ בפלוגה הקשה ביותר באגף המורכב ביותר ביחידה. דור – בזמן המועט שהיית עמנו הספקת להשאיר רושם חיובי, לרכוש חברים, וכבר אמרו לי שצפוי לך עתיד מזהיר". במהלך שירותו הועלה דור לדרגת רב-טוראי. עוד סיפר המפקד כי כבר בשיחת הפתיחה הודיע לו דור על רצונו לעבור לשירות קרבי וכי ימשיך לפעול לשם כך. ואכן נקבע לו תור לבדיקה בבית חולים רמב"ם בחיפה ב-27.1.2011, אך אליו לא זכה להגיע. דור נפל בעת שירותו ביום י"ח בשבט תשע"א (23.1.2011). יומיים לפני כן, ביום שישי 21.1.2011, הוא הצטרף לרכב של חבר שביקש ממנו עזרה במעבר דירה. במהלך הנסיעה הרכב התנגש במשאית ליד שדי תרומות בעמק בית שאן. החבר שנהג נהרג במקום, דור נפצע אנושות והוטס לבית חולים רמב"ם בחיפה. במשך יומיים דור נאבק על חייו, עד שנקבע כי מת מוות מוחי. אחרי התלבטויות חתמו הוריו הסכמה לתרומת איבריו, "לדעתנו דור היה רוצה ועושה זאת", הם אומרים. דור היה בן תשע-עשרה בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, ירושלים. הותיר הורים, אחות ושלושה אחים. ספד לדור מפקדו, רב-סרן ברק: "מה אומרים לפרידה מפרח צעיר שנגדע בדמי ימיו? טרם פרחו ניצניך, טרם הספקנו ליהנות מאישיותך ומיכולותיך, אשר ניכרו עם הגעתך ליחידה … לפני שבועיים אמרת לי עם חיוך על הפנים שאתה מאמין כי ניתן בגישה שונה לסייע רבות לכלואים. ביומך הראשון הגעת לתובנות אליהן מגיעים מפקדים למודי ניסיון … דור אהובנו, בשמי ובשם כל חבריך לפלוגה אני מצדיע לך". במוצאי שבת 30.3.2012, סמוך ליום הולדתו העשרים של דור, נערך במעלה אדומים ערב לזכרו בהשתתפות בני המשפחה, מורים וחברים שלו מכל תחנות חייו, מפקדים ועמיתים לשירות ועוד רבים. בערב סיפרו על דור, זמרים שרו שירים שאהב ואחיו ליווה בנגינה בפסנתר. כל מי שעלה לבמה הניח פרח בזר הענק, אשר בסוף הערב הוענק למשפחה כמזכרת. קטעים מהערב ניתנים לצפייה באתר האינטרנט יוטיוב. לאתר הועלה עוד סרט לזכר דור ובו מושמעת מנגינת "היא לא יודעת מה עובר עלי" בביצועו בגיטרה, על רקע רצף תמונות שלו עם בני משפחה וחברים. ברשת האינטרנט נפתח דף פייסבוק לזכר דור, ובהמשך הוקם אתר הנצחה שבו קורות חייו של דור באומר ובתמונות, צלילים משלו ודברים לזכרו (בכתובת dor.hostei.com). בפתח האתר, אחרי הכותרת "דור לדור נודה לך ונספר תהילתך", כותבים בני המשפחה: "איבריו של דור נתרמו להצלת חיים, וזו הייתה רק ההתחלה למעשים הטובים שייעשו בזכותו ולזכרו של דור. מאז ומתמיד היה דור ילד שאוהב לתת מעצמו ולעזור. תמיד היה מותח את קצה גבול היכולות שלו בשביל לסייע לעוד חבר. אנו, שאיבדנו את דור בטרם עת, מרגישים צורך עז להמשיך ולצעוד במסלול שהתחיל לסלול ובדרך שרצה להוביל אחריו. דור, נקטפת מאיתנו כפרח מוגן ללא רשות. אנו מבטיחים לך כי נעמוד על המשמר ונסייע ככל שנוכל במניעת קטיפתם של פרחים נוספים בכבישים. הותרת לנו שביל עפר ואנו כעת נבנה עליו אבנים ונסלול אותו כפי שציווית אותנו. וכל שנעשה, נעשה עם חיוך, בדיוק כמו שאתה היית עושה". אלה, חברה של דור, כתבה: "אתה שינית לי את החיים, אתה לימדת אותי איך זה להיות זאת שדואגים לה ולא רק אחת שדואגת לאחרים. אני לא אשכח את כל הדברים שהספקתי ללמוד ממך … הצלחת להגיע למקומות שאף אחד אחר לא ואני מודה לך כ"כ שהתעקשת עלי. אני מאושרת דור … מאושרת שהכרתי אותך." נוי, אחותו של דור, כתבה: "'עוד אח אחד ירד אל הקבר', אני זוכרת שהיית שר את השיר הזה. אני זוכרת איך אחרי ארוחת שישי היית לוקח גיטרה ומתחיל לנגן שלמה ארצי ברוסית (למרות שלא היית מבין מילה ממה שאתה אומר). רק צחקנו ממך. הזיכרונות יישארו בלב אבל לא יקרו שוב, כי בלעדיך זה לא אותו דבר. תנוח, תשמור עלינו, לא נשכח אותך לעולם." במכינה הקדם-צבאית "איתן" נבנה חדר כושר ונקרא על שמם של דור ושל חברו שנהרג באותה תאונה יוחנן קונטרר, שניהם בוגרי המכינה. לבית הכנסת של המכינה הוכנס ספר תורה שנכתב לזכר שניהם.