פורטנוי, אמיר
אמיר, בן דורה ומשה, נולד ביום כ"ג בשבט תשי"ד (27.1.1954) בתל-אביב. הוא למד בבית-הספר היסודי "בן יהודה" והמשיך בלימודים על יסודיים בבית-הספר התיכון "גאולה" בתל-אביב, במגמה הריאלית-ביולוגית. בקיץ 1972 עמד בהצלחה בבחינות הבגרות. ילד עירני ונבון היה אמיר. כבר מילדותו התעניין בכל הסובב אותו, והציג להוריו ולמחנכיו שאלות שהעידו על תבונה ומחשבה מעמיקה. בבית-הספר היה תלמיד שקדן, חביב על מוריו ואהוב על חבריו לספסל הלימודים. רעיו מודים, שלעתים רחוקות מזדמן לאדם איש מיוחד במינו כאמיר. הוא סלד ממעשה עוולה ושנא את הצביעות. בעל עקרונות והיה וידע להילחם על הגשמתם בדרכו השקטה והעקשנית. סיפר אחד מחבריו: "אני חושב שאמיר מעולם לא בא לכלל עימות עם זולתו. כשנתקל בחבר שלא היה לרוחו, נסוג או התעלם ממנו. את שלו עשה בשקט, והשתדל שלא לפגוע באחר". אביו של אמיר אמר על נפשו העדינה והטהורה של בנו: "אני מעודי לא שמעתי את אמיר כשהרים את קולו או פנה בגסות אל אדם כלשהו". נער חברותי היה והשתתף בכל פעילות בכיתתו, לרבות מסעות וטיולים שערכו חבריו לאורכה ולרחבה של הארץ, ולא החמיץ את הפעולות שנערכו במסגרת הגדנ"ע. הוא היה ספורטאי מחונן ואת רוב זמנו הפנוי הקדיש לפעולות ספורט שונות. הוא שיחק בכדורגל ובכדורסל, והיה חבר בנבחרת בית-הספר התיכון "גאולה", וזמן-מה שיחק במסגרת "אליצור" תל אביב. כמו כן זקף הישגים נאים לזכותו בתחרויות אתלטיקה. הוא הצטיין בתחרויות ריצה וקפיצה לרוחק, והשתתף בתחרויות ספורט ארציות, שנערכו מטעם בתי-הספר התיכוניים. כל ימיו היה בן מסור להוריו ואח אוהב לאריה ולארנון. הוא אהב לבלות בחיק משפחתו וסייע לבני הבית בעצה נאמנה ובמעשה. הוא היה עלם גבה-קומה, חסון ונאה, ואהוב על כל מי שהכירו. אמיר גויס לצה"ל בראשית אוגוסט 1972 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות הוכשר כרובאי ביחידת חרמ"ש. "למרות שהיה בן עיר טיפוסי, מפונק לא מעט, אוהב בית, לא היסס אמיר שלנו להתנדב לסיירת שריון", סיפרה אמו. הקשיים לא הרתיעו אותו. לא אחת עמד בפני משבר והיו רגעים שחשב כי לא יוכל לעמוד בכל הקשיים. אך באותם רגעים זכר את הוריו, ילידי הארץ, שסיפרו לו על קורות המדינה שבדרך, על הרגעים הקשים שקדמו לעצמאות ועל השעות המרות שלאחר התקומה. אמיר התרשם מאוד מסיפורי אביו ונהג לומר לו: "אתה עברת וזכית להיות שותף למאורעות כה חזקים וגורליים. אלה בוודאי זיכרונות נפלאים. מי יודע, אולי גם בחלקי תיפול פעם הזכות לספר ולהתפאר לפני ילדיי?" אמיר הקפיד לכתוב להוריו ולאחיו, ובמכתביו שאל לשלום היקרים לו, והודה שוב ושוב על הבית החם שבו זכה לגדול. "רק עכשיו, כשעזבתי את הבית, אני יודע להעריך אותו כפל כפלים", כתב. ובאיגרת אחרת רשם: "הודות לכם יצאתי אדם בעל ביטחון עצמי, ואני ממש מרגיש בריפוד נפשי חזק סביב סביב". כשביקר בבית הוריו בחופשות, ביקש תמיד לשמוע מפי בני משפחתו על הקורות אותם בהיעדרו. הוא לא סיפר על הישגיו. צנוע היה ושקט. בתקופת שירות החובה שלו חשב על דרכו בחיים האזרחיים, לכשישתחרר. הוא ביקש להמשיך בלימודים במסגרת אקדמית, בטכניון. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים היה אמיר בעיצומה של השתלמות בקורס מש"קי סיור. הוא צורף ליחידת חרמ"ש ונשלח לחזית הצפון. שלושה ימים לחם עם יחידתו נגד הסורים, וחבריו לנשק מעידים על אומץ לבו ועל מסירותו העילאית. ביום י"ג בתשרי תשל"ד (9.10.1973) נפגע אמיר ונהרג באש מארב של הסורים בבוקעתה שברמת הגולן. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו הורים ושני אחים. לאחר נופלו נקבע, שסיים קורס מש"קי סיור והוא הועלה לדרגת סמל. במכתב תנחומים להורים השכולים כתב מפקד היחידה: "בנכם, אמיר ז"ל, שירת כלוחם בסיירת שריון ומילא תפקידו בצורה טובה וראויה לציון מיוחד, תוך הקרבה וחירוף נפשו בקרב". אנדרטה לזכר אמיר וכ"ג חבריו, שנפלו על הרי הגולן, הוקמה ליד קיבוץ אל-רום שברמה.
