פורטוגלי, מנדל

בן עטרה וזאב. נולד בשנת 1887 בקאלאראש, בסאראביה, למשפחת סוחרים. למד בבית-ספר למסחר וכבר בנעוריו פנה לציונות ולסוציאליזם. כסוציאליסט פעל בקרב איכרים ועל כך גורש, בהיותו בן 16, על ידי השלטונות הרוסיים לסיביר. בראשית 1905 כשחזר מגלותו השתתף באירגון ההגנה היהודית בסביבתו ואחרי זה עלה לארץ ישראל. בארץ היה ממייסדי האגודה "בר גיורא" (1907) ובשנת 1909, עם ייסוד אגודת "השומר", היה מחברי הוועד הראשון שלה. באגודה זו הוטלו עליו תפקידים מרכזיים של אירגון שמירה, סידור בעבודה, דאגה לענייני כלכלה וכיו"ב ולצורך זה היה עובר עם סוסתו ממושבה למושבה. לחבריו זכור, בין השאר, שבא לפתח-תקווה כדי לגייס שם שומרים לגליל. במקביל מילא הוא עצמו תפקידי שמירה במקומות רבים בארץ: מטולה, חדרה, כרכור ובית-גן שבגליל התחתון. הוא התבלט בקרב חבריו כאיש עשוי בלי חת, מעודד ומלהיב, אוהב שירה וריקודים ובעל הומור. היה מוצק ורחב-גרם, וכדברי אחד מחבריו: "כרוחב גופו – רוחב נפשו, כגובה קומתו – מעופו". הוא שיקע עצמו כל כולו בתפקידים שנשא בהם ואף רקם תכנית לייסד כפר שומרים – קומונה שתיאחז בגבולות הארץ. באחד מנאומיו שנשא בבן-שמן ביטא את ההשקפה שהיתה יסוד לפעילותו ולדבקותו במטרה: "די לנו בעשיית מהפכות לטובת עמים אחרים. נעשה קודם כל את המהפכה הדרושה בתוכנו". בי' בטבת תרע"ז (4.1.1917) חזר מן השמירה לביתו אשר בבית-גן והתחיל מנקה את אקדחו. האקדח נשמט מידו ופלט כדור שפגע בצווארו ופצעו פצע-מוות. הוא הובא לקבורה במושבה יבנאל שבגליל התחתון ליד קברות כמה מחבריו באגודת "השומר" שנפטרו לפניו. אחר כך הועברה גופתו, יחד עם גופות שאר החברים הקבורים לידו, לכפר גלעדי שבגליל העליון. הניח אשה ושני בנים. דמותו הונצחה בספרים רבים על תולדות ההתיישבות העברית החדשה בארץ ישראל.