פוקס, מרדכי (“מוטי”)

בן אריה וסילויה. נולד בעשרה בטבת תשי"א (19.12.1950) בכפר אתא ולמד שם בבית-הספר היסודי ע"ש גורדון. מקטנותו היה ילד ער ומלא חדוות חיים ותמיד היה הדמות המרכזית בחברתו. אחרי שסיים את לימודיו היסודיים החליט על דעת עצמו ובהסכמת הוריו להמשיך ללמוד בבית-הספר התיכון שבקיבוץ דן בגליל העליון, כי חיי הקיבוץ קסמו לו מאוד. אף על פי כן לא שהה בקיבוץ זמן רב ונכנס לבית-הספר למלונאות שבמלון "תדמור" ללמוד את מקצוע הטבחות. לאחר מלחמת ששת הימים התנדב לעזרת קיבוץ עמיר שבגליל העליון. הוא הצטרף לגל המתנדבים והודיע שהרכז בחיפה שלח אותו וב"תחבולה" זו הצליח להתקבל לעזרת הישוב. כאשר הגיע מועד גיוסו התחיל הוויכוח עם ההורים באיזו יחידה ישרת. מאז ומתמיד חשקה נפשו באתגרים קשים והוא רצה להתנדב לקומנדו הימי, אך לבסוף הגיע לפשרה עם ההורים. מוטי גויס לצה"ל בפברואר 1969 והתנדב לחיל הצנחנים. הוא שאף להיות תמיד בין הראשונים במסע אלונקות, או במסע מפרך ברגל. הוא היה בעל רצון עז וכושר גופני מצויין ועבר את כל האימונים הקשים בהצלחה וללא תלונה. מוטי לא התרעם מעולם וקיבל הכל באהבה ובחיוך על פניו, לכן קל היה לו לעבור את כל המכשולים והקשיים שעמדו בפניו. הוא היה מאיר פנים לכל ושנא שקר וצביעות. הוא ידע לעזור ואהב לעודד כל מי שהיה זקוק לכך. הוא שירת בכל מקום שהגבול "התחמם" ובתקופה הקשה בבקעה השתתף במרדפים. הוא נשלח לקורס מ"כים וסיים אותו בהצלחה. כאשר הפכה התעלה להיות החזית הקשה ביותר, שוב נמצא מוטי בקו האש הראשון. הוא השתתף בסיורים וישב במעוזים המופגזים ביותר שבגזרה הצפונית. מוטי התגאה באביו שנקרא למילואים ונשלח אף הוא לתעלה ושמח מאוד כאשר נפגשו שם. הוא עוד הספיק לבוא הביתה ולהיפרד מכל מיודעיו ומן החיים התוססים והמלאים אשר כה אהב. דומה כאילו אמר לו לבו כי סופו קרב וכי עליו ליהנות מן החיים ככל שיוכל. עצב ירד עליו כשנפרד מהבית ובלכתו לא הפנה ראשו לאחור, כפי שנהג לעשות תמיד. ביום כ"ד באייר תש"ל (30.5.1970), ארבעה ימים לאחר שעזב את הבית, מצא את מותו כשנפל על גדות התעלה בהיתקלות במארב מצרי. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בחיפה. מפקדו כתב עליו לאחר נפלו: "זוכר אני את הישיבה בבקעה – – – המפקדים קראו לך מוטי ולא מרדכי. ידעתי כי אין שמות חיבה בצבא אבל כולנו לא יכולנו שלא לחבב אותך בשל החיוך שעל שפתיך – – – במחלקה אהבו אותך כולם – – – בקשותיך לא היו מרובות. היית חייל שהשתדל למלא את כל הבטחותיו. היית חייל בעל מרץ וכושר שלא כל חייל ניחן בהם. הייתי מוסר לך תפקידים של מפקד וראיתי כיצד אתה מסתער על יעד ומחלק פקודות. לוחם למופת היית. אני זוכר כי יצאתי אתך למרדפים בבקעה. הנשק היה במצב היכון וכשהסתכלתי במבטך אמרתי בלבי: מסכן המחבל שייתקל במבטך זה – – – מוטי, נפלת כלוחם ומגן על המולדת, כשיבוא השלום, שהוא תקוות חיינו, נדע כי אתה וחבריך שנפלו נתנו לנו בדמם את השלום". לאחר נפילתו יצאה לאור חוברת לזכרו בשם "מוטי".