פוקס, דפנה

בתם הצעירה של רינה ודוד, אחות לאילן. נולדה בחיפה ביום כ"ד באדר א' תש"ל (2.3.1970). דפנה הייתה תינוקת יפהפייה, שקטה ומקסימה; וילדה נהדרת, שידעה להעסיק את עצמה שעות רבות, בלי לדרוש את תשומת לב הוריה ואחיה. אביה קרא לה בשם החיבה דפניאלה. היא למדה והתחנכה בבית הספר היסודי "יזרעאליה" בחיפה ובחטיבת הביניים ובתיכון "עירוני ג'". דפנה הייתה תלמידה מצטיינת, נבונה וברוכת כישרונות, שאהבה מאוד ללמוד. תמיד הייתה חברותית ומוקפת חברות, ישרה כמו סרגל וחרוצה מאוד. היא פעלה במרץ ובעניין הן במסגרת מועצת התלמידים בבית הספר והן בתנועת הנוער "מחנות העולים" – כחניכה וכמדריכה. מצעירותה ניחנה ביכולת ביטוי גבוהה בעל פה ובכתב, וגילתה צורך במעורבות חברתית ובהבעת דעה. מנעוריה אהבה מאוד לכתוב שירים ולצייר. בידיה הטובות וביצירתיות עסקה בשעות הפנאי בעבודות יד כמו סריגה במסרגה אחת, ומצאה זמן גם לתחביביה הנוספים: ריקוד, צפייה בסרטים עם חברות ובילויים על שפת הים. דפנה התגייסה לצה"ל ביום 17.8.1988. היא שירתה בחיל האוויר, עברה טירונות בבה"ד 12 (בסיס הדרכה) ולאחר מכן קורס מפקדות כיתה. בתום הקורס הדריכה שני מחזורים וחצי ואז הוצע לה תפקיד של מש"קית ח"ן (מפקדת שאינה קצינה, חיל נשים) ביחידת מורות חיילות בפיקוד הצפון. עם השחרור מהשירות הצבאי עבדה במלצרות ובמתן שיעורים פרטיים, ובמקביל נרשמה לחוג ציור באוניברסיטה. ב-1991 החלה ללמוד היסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה, אך בסמסטר ב' עברה ללימודי בי-איי כללי וספרות. בשנים 1996-1992 למדה דפנה עבודה סוציאלית, ועם סיום לימודיה החלה לעבוד בלשכת הרווחה בטירת הכרמל. היא הייתה עובדת סוציאלית בנשמתה – קשובה, רגישה לסובבים אותה, צנועה ואוהבת לעזור. בשנת 2000 סיימה את לימודי התואר השני בעבודה סוציאלית. בשנת 2001 התגייסה לשירות קבע בחיל האוויר, סיימה קורס קצינות ושירתה כקצינת פסיכולוגיה בבסיס סטלה מאריס בחיפה ובבסיס רמת דוד. במהלך שירות הקבע שלה ארוך השנים היא התפתחה, למדה, המשיכה להגשים מטרות וחלומות והתקדמה עד דרגת רב-סרן. בין השנים 2009-2006 למדה פסיכותרפיה בגישה האנליטית "הלפבא". בתפקידה האחרון שירתה כמפקדת גף פסיכולוגיה בטייסת מנהלה בבסיס חיל אוויר 21 בחיפה. "הייתה לי מסגרת מאוד ברורה," כתבה דפנה ביומנה האינטרנטי – בלוג אישי באתר "סלונה", "קמה בשש בבוקר, מתארגנת לעבודה וחוזרת בערב … ללא רגע דל. … תמיד היה לי ברור מה הצעד הבא. הייתה לי מטרה ברורה … העבודה הייתה חלק משמעותי בחיי, שתפס נתח גדול משעות היום שלי. עבודה אינטנסיבית ששאבה ממני הרבה כוחות ואנרגיות." חברתה ענת המבורגר נזכרה: "נהנינו ללכת יחד לסרטים, לבתי קפה, לחופי הים כאן בחיפה ולחופשה מקסימה באילת והרגשנו אז שהכול פתוח ומבטיח. דיברנו שעות בטלפון על הכול … היית שם איתי בשנים של שינויים וקבלת החלטות, ותמיד נתת לי את התחושה שאת בעדי ורוצה רק בטובתי, ועל כן אהבתי אותך מאוד, והיית לי לחברת נפש." "עברנו יחד חיים מלאים," סיפרה חברתה הקרובה, שושי מנדלסון, "עם התרגשויות, התאהבויות (בעיקר שלך) וכל מה שקרה בדרך, תמיד ידעת לנתח הכל לעומק מכל הזוויות, תמיד היית שם בשבילי לתמיכה, לאוזן קשבת, לצחוקים משותפים… היית החברה הכי טובה שלי, החברה הכי יפה שלי… תמיד הייתה בך נפש סוערת ומרחפת, עם ים של נדיבות וכישרון ועם הרבה אנשים וחברים שנגעת בהם במהלך חייך. כוחך היה בקשר שיצרת, במגע, בטוב ליבך וחוכמתך ואיתם פילסת את דרכך המיוחדת. אהבתי את הקרבה בינינו ולמדתי ממך המון." בספטמבר 2008 נישאה דפנה לרולנד. ובגיל ארבעים, תוך כדי ניסיונות להרות – התגלה בגופה גידול סרטני. דפנה עזבה את עבודתה, ועל כך כתבה, "פתאום, נלקחת ממך הכותרת, התפקיד, ואת צריכה למצוא משמעות, ואולי להתחיל לברר מי את בלי כל אלה." המיקוד עבר מהקריירה ובניית הזוגיות להחלמה. היא החלה לעבור טיפולי כימותרפיה וחיפשה דרכי טיפול נוספות, אלטרנטיביות, נעזרה בדמיון מודרך, לקחה תוספי מזון, קראה ספרים ובהם "לא לסרטן" של ארמסטרונג שהפך לתנ"ך עבורה, והדגישה משפטים שחיזקו אותה. "בהתחלה הסתערתי על המחלה עם 'סכין בין השיניים', לא רואה בעיניים," העידה על עצמה. היא שינתה את התפריט והשילה משקל עודף. מאוחר יותר עלתה במשקל בגלל טיפול בסטרואידים. דפנה למדה המון על הסרטן והייתה אופטימית מאוד, מלאת אמונה שתצליח למגר את המחלה. בבלוג שניהלה סיפרה על עצמה ועל התמודדותה: "אני בת 42 בקרוב, ובגיל 40 נכנס לחיי שותף חדש, סרטן שד גרורתי. כך, כבדרך אגב, בעודי מנסה להרות, נולד לנו פרויקט חדש. מאז חיי השתנו ומה שהיה עד לאבחון, כבר לא דומה למה שבא אחרי כן." דפנה נהנתה מהכתיבה ומהעובדה שאנשים קוראים, מתעניינים ומגיבים. באמצעות הבלוג וקבוצת "גמאני" בפייסבוק היא הכירה נשים שהתמודדו עם המחלה, תמכה ונתמכה. מעגלי הנשים שנפתחו לה הפכו למשפחה שנייה עבורה. היא השתתפה בטיולים, בהרצאות, בשמחות ובתמיכה לתוך הלילה ברגעים הקשים. דפנה ידועה הייתה ברעמת השיער הגדולה, מתולתלת ואדמונית, ובחיוך הענקי שלה. "כשהתחלתי את הטיפולים הכימותרפיים," סיפרה בבלוג שלה, "ידעתי שאאבד את שיערי. … הכנתי לי פאה לכל מקרה כי לא ידעתי איך אהיה עם קרחת. … בסופו של דבר לא חבשתי את הפאה אף לא פעם אחת, והסתובבתי גאה עם קרחת וחשתי שהיא הולמת אותי. הקפדתי להתאפר, רזיתי ונראיתי צעירה יותר ומרוצה מעצמי." בשלוש השנים שלא עבדה, הוקירה מאוד את החופשה שאפשרה לה לטפל בעצמה. היא עברה שינויים פנימיים. קראה, כתבה, העמיקה את קשריה עם בני משפחתה, עם חברות משכבר ועם חברות חדשות, "הייתי זקוקה לחופשה כמו אוויר לנשימה. בניתי על חופשת לידה אבל לאלוהים הייתה פרשנות אחרת לחופשה עבורי," כתבה. "האמת שקיבלתי חופשה ענקית ואולי הלידה היא שלי, סוג של לידה מחדש שלי … איכשהו כשנודע לי שחליתי לא הרגשתי כעס. כאילו קיבלתי את הגורל בהשלמה, ואפילו בחיבוק, כאילו המתנתי לחופשה הזו שנכפתה עליי והיא כל כך התאימה לי, שחגגתי אותה." היא לא רצתה לנסוע לשום מקום אלא: "להיות בבית שלי, עם הנוף שלי, עם הכלבה שלי. כאילו שכל מה שמוכר לי עוטף אותי בביטחון. … מה עוד עושה לי טוב? ליצור, להדביק פסיפס, לצייר, לאפות ולבשל ולכתוב כמובן. לדבר ולפגוש חברות. אחד הדברים הטובים בעולם לראות את בעלי מחייך, במצב רוח טוב, זה מה שאני צריכה כדי להרגיש טוב. כשזה מתערער אני מתערערת. לדבר ולהיות עם המשפחה שלי, שלו… עם האחיינים המתוקים שלנו, למלא תשחצים, לאכול סושי, או פסטה, או מלא דברים טעימים… להיות אצל הספר שלי, לקרוא ספר, לפגוש את אחי ולקבל ממנו נשיקה, כשאימא שלי מכסה אותי בטיפולים כשקר לי, להיות עם בעלי, לדבר עם אבא שלי." כשבדקה עם עצמה את תפקידיה בצבא, מצאה שהייתה לה השפעה על חייהם של חיילים. "אנשים היו תלויים בי," סיפרה בבלוג, "הרגשתי שאני תורמת, חיונית. למדתי, התפתחתי, התאפרתי, התלבשתי, השמעתי את דעותיי. גם היה לי קשה, הייתי לחוצה, לא היה לי אוויר. קינאתי באחרים, השוויתי עצמי אל אלו שהצליחו יותר ממני, שנראו לי יותר מוצלחים." ובמקום אחר כתבה: "אני מנסה להעלות באוב את דמותי טרם המחלה. הרבה יותר עצבנית, לא מרוצה, חסרת ביטחון, לחוצה. עם שיער מלא, אדמוני, מג'ונג'ן, צבוע. מאוד מחויבת לכל מיני מטרות … רצינית, עם הרבה פנטזיות על החיים. המחלה הביאה אותי למקום אחר, יותר רגוע, שלו, מפוכח. אני יותר מרוצה ושלמה עם עצמי." לאחר שנת טיפולים קשה, שידעה עליות ומורדות, נצפתה נסיגה במחלה. דפנה חשבה שהרע מאחוריה, היא ביקרה בכותל "להודות, להתפלל ולבקש שיהיה איתי. שימשיך להיות איתי. אני מרגישה צורך לחלוק את הניצחון עם כל העולם. להודות למשפחתי המדהימה, לבעלי האהוב שעובר איתי שנה וחצי אחרי נישואינו את הדרך הקלוקלת והלא פשוטה הזו, בשקט, במסירות, באצילות, והוא משענת עבורי. להוריי היקרים שנמצאים שם לעזור לי בכל מצב, לאמי שלא מפספסת אף טיפול, מעקב וביקורת ומתמידה ומתמסרת לאורך כל הדרך. לאבי המקסים שמלווה מהבית, הוא יותר רגיש. לאחי המדהים, שזרועותיו הארוכות מגיעות ויגיעו לכל מקום שאצטרך, שיוריד עבורי את הכוכבים מהשמים, וגם את הירח. לגיסתי, לחמותי לחמי, לגיסים שלי, לחברות המקסימות שלי … לכל מי שנמצא עימי בקשר ומציף אותי באהבתו. לכל המטפלים לסוגיהם שנותנים כתף, שמתרגשים איתי, מקווים, מתפללים, לחברותיי מ'עתיד ורוד' שעוברות מסעות דומים לשלי, כל אחת ומסעה היא, שמחזקות אותי ואת כולן. …" כשמצבה השתפר, רצתה דפנה לחזור לטפל באחרים. היא הרגישה בריאה, וכבר לא רצתה שידעו שהיא מתמודדת עם סרטן. הרצון להיות אם לילדים התעורר מחדש. "כדי לחיות ממש, צריך גם להעז, להתרגש, ללכת עם התשוקות ולבטוח בעצמך," כתבה. "אני לומדת להיות יותר מדויקת עם עצמי, להקשיב באמת למה שמתאים לי, נעים לי ולמה שלא ולהעז להיות אני. אני מנסה להשתחרר מהצורך באישורים, במבטים של הסביבה, בלהיות בסדר. עכשיו הזמן להיות בסדר עם עצמי." התקופה הטובה לא נמשכה זמן רב, ולאחר כמה חודשים חזרו סימני המחלה והופיעו בשנית. דפנה המשיכה להיאבק בנחישות ובגבורה במחלה מתוך אמונה שתנצח, אבל היא הלכה ונחלשה. באותה תקופה, לאחר חמש שנות נישואים, נפרדו דפנה ורולנד. ביולי 2013 התגרשו. הוריה סעדו אותה ובשלושת החודשים האחרונים לחייה ליוו אותה יום ולילה. לאחר מאבק אמיץ שנמשך יותר משלוש שנים, ביום י"ג באלול תשע"ג (19.8.2013) נפטרה רב-סרן דפנה פוקס. בת ארבעים ושלוש בנפלה, בעת מילוי תפקידה. היא הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בחיפה. הותירה אחריה הורים ואח. "דפנל'ה," נפרדה גיסתה יפעת פוקס, "את הלכת והשארת אותנו עם חור גדול בלב, חלל שלעולם לא יתמלא, עם הרבה געגועים לחוכמתך, שנינותך, אהבתך, אצילות הנפש שלך, נתינתך האינסופית והדאגה שלך אל כולם. נתגעגע גם לוויכוחים שלנו בארוחות ערבי שישי, אם המרק חם מספיק או לא… אך בעיקר אלייך." והמשיכה …"גם כשהבנו סופית שהמלחמה אבודה וראינו אותך בסבלך האיום והנורא, עדיין היה זיק בעינייך שלא ויתר ורצה לחיות. בשבוע האחרון לאחר שהחלטת לסיים את הסבל הנוראי הזה, אחרי שסידרת לך את כל מחשבותייך בצלילות וחדות הכל כך אופיינית לך, אספת אותנו לשיחה מדהימה שבה נפרדת מאיתנו תוך כדי הנחיות ברורות לכל אחד מאיתנו, וגם זאת עשית בגבורה ובאומץ בלתי מתקבל על הדעת. מצאת את הכוח להיפרד למרות סבלך הרב, ודאגת לתבל זאת באהבה האינסופית שלך אלינו. … נותר לנו להתנחם בכך שלא פעם אמרת שלמרות המחלה הנוראית, השנים האחרונות היו השנים הטובות של חייך. החיים בצל שגרה נוראית של טיפולים, לימדו אותך למצוא אושר ושמחה במקומות שבהם לא הצלחת לראות אותם קודם. … באחת השיחות הבודדות שלנו על המוות, אמרת בכזו גבורה, 'אני לא מפחדת למות, הרי כולנו נגיע לאותה תחנת אוטובוס אחרונה, אז שלי תהיה קצת לפניכם, אבל אני מפחדת להתגעגע אל כולכם כל כך הרבה זמן'." עידית עוז סיפרה איך נפגשו כשחנכה את דפנה בתפקידה הראשון כקצינת פסיכולוגיה: "בהמשך ליוויתי אותך בדרך הארוכה והרצופה באירועים: בצבא ברמת דוד וקצת בבח"א (בסיס חיל אוויר) 21. עברנו איתך בענף הרבה מאוד חוויות מקצועיות ואישיות … וגם ימים פחות שמחים בתל השומר, בבית וברמב"ם. הדהמת אותנו תמיד באופטימיות שלך … הענקת מנדיבותך ומאצילות הנפש שלך לכל אחת ואחד מאתנו. הצבעים המרהיבים שעטפו אותך תמיד, הם שהעידו על עושרך הפנימי המגוון והמיטיב. … הדאגה לאחר מתוך קבלה ואמפתיה, ליוותה אותך עד הרגע האחרון." "התמלאתי בכוח. בכוח שלך," ספדה דידי, חברתה מענף פסיכולוגיה, "הכוח שהאמין בטוב שביחד, באהבה ובחיים. האמנתי שהכוח הזה יוכל לעמוד גם מול המחלה הארורה הזו שהכניעה את גופך, אך מעולם לא את נשמתך הנדיבה, האוהבת, מלאת התשוקה והחמלה. … דפנה, שרק מלהתבונן בה אתה מתמלא בחיות ועליצות. הצבעוניות בשיער, בעגילים, בצמידים ובשרשראות המיוחדות, שהיו רק ביטוי חיצוני לצבעוניות שידעת להכיל. ליכולת שלך לתת אהבה לכל כך הרבה אנשים שונים ומגוונים ולאפשר לכל מי שרק הכיר אותך להרגיש שייך, חשוב ומעניין." במלאות שנה למותה יצא ספר לזכרה, ובו ציטוטים מהבלוג שכתבה בשנתיים האחרונות לחייה: תחושותיה, חלומותיה, פחדיה ותקוותיה. לספר צורפו ציוריה מתקופת אשפוזה בבית החולים, ותצלומים מתחנות בחייה.