פוקס, אריה (“אריק”)

בן משה ואסתר. נולד ביום י"ט באייר תש"ז (9.5.1947) בקרית-חיים. למד בבית-הספר היסודי "רביבים" במקום והיה בין טובי התלמידים. הוא היה אהוב על המורים ועל החברים כאחד בזכות שקדנותו ומסירותו. המשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון בסמ"ת שליד הטכניון בחיפה. בנערותו עסק בהדרכה ב"תנועה המאוחדת" וחילק את זמנו בין התלמידים, ההדרכה והטיולים. תחילה התקשה מעט בלימודיו בתיכון אבל ברבות הזמן התמסר למקצועות המיכניקה העדינה והמכשירנות והיה בין המצטיינים במחלקה. הוא אהב את ביתו, העריך את הוריו מאוד והיה נוהג לומר לחבריו כי ביתו הוא מקלטו. הוא אהב את אמו וכיבד אותה, החשיב מאוד את עצת אביו בכל עניין חשוב ונהג לשמור על אחותו הקטנה כעל בבת-עינו. אריק גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1965. כעבור שלושה חודשים עבר בהצטיינות את מבדקי-הטיס בקורס טיס, אולם לאחר ארבעה חודשי-טיסה עבר לחיל-השריון. הוא היה מסור לטנק והעריץ את ה"כלי" – אך לא ככלי-משחית כי אם כמכונה. בחיל-השריון עסק בהדרכת חיילים והיה מפקד טנק. הוא אהב את הצבא אך שנא את המלחמה. בימי הכוננות שלפני מלחמת ששת הימים עזב את הבסיס וירד דרומה. מזמן לזמן היה שולח הביתה מכתבים קצרים כדי לבקש שלא ידאגו לו. במלחמה עצמה היה עומד בצריח-הטנק ומפקד עליו כשהוא חשוף לאש-האויב. כאשר נפסק לפתע קשר-המכתבים אתו החלו ההורים לחפש אותו בכל בתי-החולים והנה החלו להגיע מקו-האש גלויות רבות, שעליהן חתם רק את שמו, כהוכחה כי ניצל מסכנות המלחמה ועודנו בחיים. בשעת הקרבות נפגעו פעמיים בזה אחר זה הטנקים שבפיקודו והצוותים נפגעו, אך אריק ניצל בנס. פעם אחת פילח כדור אויב את קסדתו אך שוב שיחק לו מזלו. אחרי המלחמה עבד כטכנאי-מכונות במפעל "חישולי הכרמל" ועשה מלאכתו בדבקות ובמסירות. לאחר נישואיו המשיך ללמוד בטכניון בחיפה, במדור ללימודי-חוץ לתואר הנדסאי-מכונות והיה מבלה ערבים שלמים ליד שולחן-השרטוט, בהכנת פרויקט הגמר. ביום כ"ט בתמוז תשל"א (22.7.1971), יום לפני סיימו שירות מילואים, נפל בעת מילוי תפקידו. ביום שנפל נתקבלה הידיעה כי בפרויקט-הגמר על הנושא: "תיכנון מכבש-יד ליישור גלים" ניתן לו הציון הגבוה ביותר: 95. הניח אישה, הורים, אח ואחות. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בחיפה. מפקדו כתב עליו: "דרכו זו בשירות-מילואים הייתה המשך הדרך שבה נהג במשך שירותו הסדיר בחיל-השריון. תמיד היה אהוד על מפקדיו, חייליו וחבריו". שלושה חודשים אחרי נפילתו הוקדש לזכרו ונקרא על שמו בניין במפעל שבו עבד