בן חנה וזכריה, נולד ביום 25.5.1888 בכפר קובלצקוב, פלך קרמנצ'וג, אוקראינה, למשפחה אדוקה. אביו היה בעל טחנת-קמח ובית-בד לעצירת שמן. הוא למד ב"חדר" ובהיותו בן 11 עבר לבית- ספר יסודי רוסי. צבי נטה ללמוד היסטוריה והתעמלות. עם זאת אהב את התפילות והמנהגים ויום בר-המצווה שלו השאיר בו רושם עז. עוד בילדותו הצטיין באומץ-לב ומרץ רב. היה סוער וגועש ושמו יצא בכל הסביבה כבן-חיל. כשבא שליח מארץ-ישראל, התעניין ראשית כל לדעת אם ישנם בארץ חיילים או שוטרים יהודים. השליח השיב כי לפי שעה אין, אולם כשבחורים כמוהו יגדלו ויבואו לארץ יהיה צבא. הדברים נכנסו ללבו והוא ביקש מהוריו שיתנוהו לנסוע לארץ, אך דעתם היתה כי עליו ללמוד תחילה מקצוע כלשהו. בהיותו בן 16 יצא לקרמנצ'וג, למד בבית-ספר מקצועי והתמסר בעיקר למסגרות ומכונאות. הוא הסתגל לחיי העיר ולסביבה החדשה, אך לא התרחק מהמסורת, הניח תפילין והתפלל בבית-הכנסת. כשהחלו מהומות 1905 והפרעות ביהודים, התאמן בנשק והכין כלי-מגן מתוצרת-בית. כשנכנסו הפורעים לחנותו של אביו, היכה אחד מהם ופיזר את השאר. בהגיע זמנו, התייצב לשירות בצבא הרוסי. אמו הפצירה בו שלא ללכת או לבקש דיחוי, והוא ענה: "גם בארץ-ישראל נבקש שאחרים יגנו וישמרו עלינו"? ב-1.11.1910 נשלח לעיר טיפליס שבקווקז וצורף לגדוד ה16- של הגרנדירים. "היה לי כבוד גדול בתור יהודי לשרת בגדוד זה," כתב לאחר שנים בזיכרונותיו. לדעתו זקוקים היהודים לצבא יותר מכל, ולכן למד את תכסיסי המלחמה על כל פרטיהם. הוא ידע את שמו של כל גדוד ברחבי רוסיה ואת סימני-ההיכר שלו ולא סלח למי שטעה בכך. בשוכבו בחפירות תיאר לו בדמיונו צבאות יהודיים על דגלם ונשקם, והוא בין המפקדים. היה בעל לב יהודי חם. באחד הקרבות במלחמת-העולם הראשונה פגע בפרש הונגרי ופצעו ובתגרה נפצע גם הוא. ההונגרי החל קורא "שמע" וכשנתברר כי שניהם יהודים, התחבקו האויבים וביקשו סליחה זה מזה. פוצ'טר לקחו לביתו ואיכסנו אצלו במשך כל ימי המלחמה. פעמיים נוספות נפצע, פעמיים זכה באות-הצטיינות "צלב גיאורג" על אומץ-לבו והגיע לדרגת קצין ראשון. בחוזרו מן המלחמה בשנת 1919 מצא בעירו כנופיות מרצחים שולחות ידן ביהודים. הוא פקד על ההגנה העצמית בקרמנצ'וג והדריך ואימן בנשק צעירים יהודים. כך הציל יהודים רבים ממוות. בראותו מה היחס ליהודים גם אחרי שירותם בצבא עזב את רוסיה האהובה עליו ועלה בשנת 1924 לארץ-ישראל. כאן עבד בבית-החרושת "שמן" בחיפה. העבודה, שהכירה עוד מבית אביו, הסבה לו אושר רב. בימים הראשונים היה חוזר מבית-החרושת וזמר בפיו. ומדי פעם בפעם גחן לאדמה ונשק את עפרה. למשפחתו בחוץ-לארץ כתב מכתבים מלאי התפעלות מיפי הארץ וביקש את אישתו לעלות בהקדם. מכספי חסכונותיו בנה צריף בפרברי חיפה והיה מראשוני המתיישבים בשכונת תל עמל, ליד חליסה. אחרי שובו מעבודתו היה אוכל בחיפזון ומתחיל לעסוק בהקמת הצריף עד חשכה. בשנת 1929 בנה לו בית-ביטון. כעבור זמן קצר פרצו מהומות תרפ"ט. תל עמל היתה הנקודה העברית הקיצונית במזרחה של חיפה ובשכונה ישבו רק כתריסר משפחות, ללא כביש ומים. הוא היה הרוח החיה במקום, פעיל ומפעיל. במאמצים מרובים השיג רישיונות לרובי-ציד. התושבים שעזבו חזרו והודות לנחישותו החזיקו מעמד. הפורעים הערביים התקרבו לביתו והוא יצא אל המרפסת, נופף ב"נאגאן" (סוג של אקדח) שהביא מרוסיה וקרא: "אותי לא תכריחו לעזוב את ביתי – איני מפחד מפניכם". כשהמאורעות החמירו ועמדו לפנות את הנשים והילדים מהשכונה היה צורך לרוץ לתחנת-החשמל הישנה, שבה היה מכשיר טלפון ולהזעיק עזרה. ערבים מזוינים ארבו מכל עבר, אולם פוצ'טר היה בטוח כי יגיע למקום. "גם ברוסיה לא תפסוני," אמר. "הם לא יעיזו לגעת בי." עם האקדח בידו רץ וצעק לערבים כי כל הקרב אליו בן-מוות הוא. הוא הגיע לתחנה וצילצל לצבא. העובדים ביקשוהו להישאר אך הוא סירב. בדרך חזרה רדפה אחריו כנופיית ערבים והוא ירה בהם. מאז לקח לידיו את היוזמה להצלת המקום ועד יומו האחרון היה מפקד ה"הגנה" בשכונה. לא שקט ולא נח ובמסירות-נפש דאג לביטחון. בימי מהומות ובימי שקט, בעבודה ובחברה, לא פסק להתריע על הסכנה הנשקפת לתל עמל ועל הניתוק הצפוי לחיפה אם השכונה לא תקבל עזרה ולא תחזיק מעמד. הוא ראה את תל-עמל כעומדת על משמר התחבורה של היישוב היהודי בחיפה. הוא קשר קשרים עם השלטונות וביתו נעשה בית-ועד לאנשי המשטרה ולקצינים. לבסוף נתמנה למוכתר תל עמל. כל דבר בשכונה עבר תחת שבט ביקורתו. חלומותיו החלו להתגשם – בזעיר-אנפין. לא מפקד צבא, אך לפחות בא-כוח השלטון. הוא לבש מדים, חגר אקדח. תמיד היה זקוף, מצוחצח ומסודר (גם לבית-הכנסת הופיע במדים ובמלוא התחמושת). תמיד היה נכון לעזור לזולת – לסדר בעבודה, לתת גמילות חסד, שעל-פי רוב לא הוחזרה לו, לדאוג ולעודד. היה עליז מאוד, וביתו פתוח לכל אדם – יהודי, אנגלי וערבי. ביום עבד בבית-החרושת "שמן" עבודה מפרכת ובערבים ובלילות, לעתים גם אחרי חצות, היה מתהלך לאורך השכונה ולרוחבה ויוצא לביקורת השמירה עם אקדח או רובה-ציד, ומטפס על סלעים לראות אם אין תנועה חשודה. כאשר נשקפה סכנה לשכונה לא הלך לעבודתו והיה נשאר בשכונה לפקח על השמירה. כל חייו היו קודש ליצירת דמות יהודית צבאית שתביא את העצמאות. בפרוץ מאורעות תרצ"ו פתח את ביתו לפני המגינים ומדי הגיע תגבורת היה מאכיל ומשקה את האנשים. "אנו נסתפק בלחם בלבד," אמר, "אך לאלה שעזבו ביתם ובאו להגן עלינו יש לתת הכל ולהנעים להם עד כמה שאפשר." בביתו התקין רדיו עם רמקול לשמיעת החדשות בעמדה. צבי עבר מבית לבית, כינס את התושבים לבית-הכנסת, פתח את ארון-הקודש והכריז: "אני משביע את כל הגברים כאן שיעמדו על המשמר להגן על השכונה ועל היישוב… וארור המשתמט". מעשה זה השפיע יותר מכל דברי הנאומים ומיד התייצבו לפקודתו. הוא התחבב על הכל, למן השוטר הפשוט ועד לקצינים. מפקד משטרת חיפה, ברקר, שיצא את הארץ עם צאת הבריטים, נפרד ממנו בנשיקה ושלח מזכרת "לה' פוצ'טר, המוכתר החביב והנאמן". גם עם הערבים השתדל לחיות בשלום. שמו ואומץ-לבו נישאו לתהילה ובימים כתיקונם התייחסו אליו הערבים בידידות. בגבור ההסתה נגד היהודים בעקבות החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ ארבו לו אנשי חליסה-ואדי רושמיה, שנודעו לשמצה, וכמה פעמים ניסו להתנקש בחייו. לאחרונה כבר היה תשוש, אך הוסיף עוד ללבוש את מדיו ולא הרפה מחלומו הצבאי. היה מתמתח, סורק זקנו לימין ושמאל, ואומר: "צבא הקיסר, זה היה צבא! קצינים בני חיל. פלדפבל (רב-סמל) רוסי היתה לו צורה. ופה, גנרל אנגלי מראהו כשמש בית-הכנסת… הלואי ואזכה לראות צבא יהודי בכל הדרו". כשפרצה מלחמת-העצמאות אמרו לו חבריו כי שירת דיו ומוטב שינהג זהירות ויפשוט מדיו. הוא לא אבה לשמוע. "בימים אלה אהיה אזרח, ציווילי? לא יהיה כדבר הזה!" הוא ראה עצמו כחייל שתפקידו לשמור על הדרך להדר הכרמל, ועל אף גילו העמיד עצמו לשירות המולדת בגוף ונפש. יום-יום התייצב על אם הדרך בקומה זקופה והכדורים שורקים סביבו. התנהגותו עודדה את התושבים. כשהנסיעה דרך הגשר שעל ואדי רושמיה נעשתה מסוכנת מאוד, יצא לפרשת-הדרכים והיטה את התנועה לעבר נווה שאנן. הוא עמד גלוי לאויב וצרור כדורים נורה אליו. אקדחו נתרסק והוא נפגע בבטנו ונפל לתוך התעלה. לדבריו ניצב בקרבת מקום משוריין של המשטרה הבריטית – מאלה שאירח בביתו – ולא הושיט לו עזרה. לחברים שחשו לעזרתו צעק שלא להתקרב למקום הסכנה. צבי הגיע פצוע למרפאה ונשלח לבית-חולים. העיתונים הודיעו שנהרג ובקרב הערבים רבתה השמחה. גם בבית-החולים שמר על מצב-רוחו הטוב. לא הטיל ספק בניצחון. "הלוואי ואזכה לראות את ראשית צעדיה של המדינה העברית," היה חוזר ומתפלל. משאת-נפשו היתה להכניע את רוצחי חליסה ולהיות מוכתר תל עמל וחליסה גם יחד. כעבור מספר שבועות, כשהחלים מפצעיו, חזר לתפקידו. בעיני הערבים היה הדבר לאגדה. לשבת אחת בא לבית בתו בהדר הכרמל להיות במרחק-מה מהמתיחות המתמדת. מצב השכונה היה חמור ביותר והוא, אף- על-פי שטרם החלים כליל, ביקש לחזור לתל עמל. הבת לא יכלה לעוצרו. "אני שם וכל טיפולך לא יעזור להבראתי." הסביר לה. "אני מוכרח לחזור לשכונה אפילו אם איני יכול לעזור הרבה." הוא התלבש, התמלא שמחה ועלה על המכונית הנוסעת ל"שמן". כשהגיעה המכונית לקרבת ביתו נורתה לעבר המכונית יריה אחת והכדור פילח את גולגלתו, ביום ה' באדר א' תש"ח (15.2.1948). הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בחיפה. הוא לא זכה לראות את חליסה משוחררת ולא את הצבא העברי במדינת ישראל. השאיר אישה, הניה, ובנות. זכרו הועלה על דפי החוברת "חברינו שנפלו", בהוצאת חברת "שמן" ועובדיה, אדר תש"ט.
