בן אורית ודב, אח בכור לליאור וליעד. נולד בצפת ביום כ"ה בתשרי תשל"ד (21.10.1973) בשלהי מלחמת יום הכיפורים. תינוק יפהפה, תכול עיניים, תלתלים בלונדינים. בשנות ילדותו המוקדמות התגורר במושב מירון. בהיותו בן שנה וחצי עברה המשפחה להתגורר בחיפה, שם גדל והתחנך. לירון למד ארבע שנים ראשונות בבית-הספר היסודי 'רמות', עבר לבית-הספר היסודי 'אילנות' ומשם לחטיבת-הביניים והתיכון 'חוגים'. לירון היה מלח הארץ. הוא התחנך וחינך לאהבת הארץ, נופיה וייחודה, הכל דרך רגליו ועיניו. בהיותו בן עשר הצטרף לתנועת 'הצופים', והיה פעיל כחניך וכמדריך עד סוף כיתה י"א. לירון הרבה להשתתף בחוגים ובקורסים כגון קורס מש"צים, קורס סיור וניווט, חוג משוטטים וידיעת הארץ. ילד של ארץ-ישראל היפה והטובה. בתחילת כיתה י"ב יצא לירון למסע שורשים בפולין במסגרת משלחת נוער מבית-הספר. הוא התרגש מאוד לקראת נסיעה זו ואכן בשובו ביטא את רשמיו העמוקים באומרו: "חונכתי לציונות ואהבת הארץ בקורסים רבים אך דבר לא ישווה למסע שורשים זה." לירון אהב מוזיקה בכל רמ"ח איבריו, והמוזיקה זרמה בעורקיו מגיל צעיר מאוד. ברשותו היו תקליטים, קלטות ותקליטורים של מוזיקה מכל הסוגים. 'לירון-מוזיקה' – זה היה השם המסחרי שלו כאשר עבד כתקליטן בשעות הפנאי. בעבודתו זו חסך כסף לצרכיו האישיים. אחריותו הרבה ואהבתו למוזיקה השתלבו יחדיו בתפקידו כאחראי על מערכת ההגברה בבית-הספר 'חוגים'. במסגרת פעילות זו הוא עזר בארגון אירועים בית-ספריים. לאחר מותו הוקם לזיכרו חדר מוזיקה בבית-הספר 'רמות'. לירון בלט מאוד בתחום החברתי. הוא היה ילד עליז, אך יחד עם זאת צנוע ושקול, שהקרין שמחת חיים. בזכות אופיו הנוח, רגישותו האדירה לכולם וחוש ההומור העדין השרה סביבו אווירה נעימה בכושר ארגון, מנהיגות וחיוניות אדירה. לירון היה מרכז ומוקד התעניינות לחבריו, והמדרבן והמאיץ בפעילויות חברתיות שונות. לירון היה מקובל מאוד ותמיד היווה 'אוזן קשבת' לכולם, כשהוא יודע לתת לאדם שמולו מרחב מחיה ויחד עם זאת להיות חבר אמיתי, זוכר ימי הולדת ואירועים מיוחדים. לירון הצליח לחדור ללב כולם והקרין רוך ואהבה. סער, חברו הטוב, כתב בהספדו: "לירון, האדם שהכי ראוי להיקרא חבר, כולם היו לך חברים אמיתיים, לאנשים אחרים יש מעט חברים אמיתיים, אבל לך, כולם היו כאלה. היחס שנתת לכולם, החיבה, הטפיחה והחיוך, תמיד מוקף באנשים, בחברים, כזה היית וכזה אתה עכשיו." לירון היה בן מסור מאוד לאמו, אח דואג ואוהב לאחותו ליאור ולאחיו ליעד, וכנכד ראשון היה קשור בעבותות אהבה ובמערכת יחסים נפלאה עם סבו וסבתו. תמיד העניק להם הרבה מאוד תשומת לב, אהבה ודאגה לשלומם. לקראת גיוסו לצבא החל לירון לשפר את כושרו הגופני במטרה להיות חייל קרבי. במרס 1992 התגייס לירון לצה"ל ושירת בנח"ל. לירון היה גאה מאוד בכומתתו הירוקה. שיחות היום בבית נסבו סביב חיי הצבא, ושאיפתו הגדולה היתה להגיע לקצונה, חלום שנגדע באיבו. כתום שנה לערך של שירות בלבנון חש לירון ברע פעמים מספר. תלונותיו לא נבדקו לעומקן ברצינות. לאחר שהתמוטט הופנה לבית-החולים 'הדסה' בירושלים לצילום חזה. ביום ה- 8.4.1993 התבשרה המשפחה על הנורא מכל – גידול ממאיר אובחן בבית החזה של לירון. מיום זה חי לירון על זמן קצוב. לירון החל בטיפולים כימותרפיים קשים ביותר, ועבר השתלת מח-עצם. היו לו ייסורי תופת, אך לירון, בדרכו הנפלאה, באופיו האופטימי, בגילוי גבורה וחוסן, ללא טיפת מרירות, שידר לכולם "יהיה בסדר". לירון היה זה שהשרה על כולם את הכוח להתמודד. אף לא רגע אחד של חולשה, כניעה או ויתור, אלא רצון עז לחיות, גיבור אמיתי! ברגעים קשים אלו נתמך לירון בחברתו הדס ובמעגל חבריו האוהבים והתומכים. לאחר מסכת ייסורים שלוותה באופטימיות רבה וברצון אדיר לחיות כשל גופו של לירון. ביום י' באב תשנ"ד (18.7.1994) נפטר לירון והוא עוד לא בן עשרים-ואחת. לירון נטמן בבית-העלמין האזרחי בחיפה. הותיר אחריו הורים, אח ואחות. גבע ראפ, מפקד הגדוד, ספד לו: "לירון היה ילד-מלאך, שנשלח אלינו בשליחות מוקצבת, אוצר, פיקדון לעשרים שנה, שעשה לנו המון טוב בהיותו, שנשא בגפו בגבורת סבלו אולי את ייסורי הדור כולו. כמפקדו אעיד על לירון שהיה מגיבוריו, מגיבורי המופת של הגדוד, מגזע הלוחמים היודעים לנצח. והוא ניצח! גופו כשל, אך לא רוחו, חיוכו, טהרתו, אמונתו, אי תלותו, נאמנותו, מלאך שבא לבקר ולא יותר, כי זו דרכם של מלאכים, באים כשצריך אותם ואחר-כך הולכים. בחייהם פרחים ובמותם פורחים, ואנחנו הולכים ובוכים וממשיכים." זיכרו הונצח במערכת 'גלעד-לזכרם' של חטיבת הנח"ל
