בן רבקה ואהרון. נולד ביום כ"א באב תרפ"ד (21.8.1924) בפתח תקווה, מצאצאי משפחת בומבי הוותיקה. למד בבית-הספר היסודי "נצח ישראל" ונמנה עם מדריכי גדוד "ניר" בקן "השומר הצעיר" שבמקום מגוריו. יהודה היה איש ספר, מסודר וחובב טבע. ער, ישר ונאמן לתנועתו, ורבים ניבאו לו גדולות. בשלהי שנת 1941 או ראשית 1942 גויס ל"הגנה" ונשבע לה אמונים בטקס שנערך בפתח תקווה, בבית-הספר "פיק"א". יהודה נפל בעת מילוי תפקידו ביום כ"א בניסן תש"ב (8.4.1942), חול המועד פסח, על שפת נחל ערוגות שבעין גדי. ימים ספורים קודם לכן, ביום 5 באפריל 1942, יצא עם חברי תנועתו למסע למצדה ולעין גדי. היה זה הטיול הראשון של "השומר הצעיר" עם שמריהו גוטמן למדבר יהודה, שאמור היה להימשך שישה ימים. מסעם הרגלי של 150 חניכי התנועה – נערים בני 17-16 – ומלוויהם החל בכפר בני נעים שממזרח לחברון, לשם הגיעו באוטובוסים מירושלים. הם חצו את המדבר בדרכי עקלתון בלוויית גמלים נושאי כדי מים וציוד, כשמורי דרך בדואים מובילים אותם עד לרגלי המצדה. אחרי יומיים וחצי הגיעו אל פסגת המצדה, שם פגשו בטיול של תנועת "הנוער העובד" אשר צעד במסלול דומה, אך בכיוון ההפוך. הימים היו ימי המנדט הבריטי בארץ, והחזקת נשק ללא רישיון נאסרה. מאחר שאמצעי הביטחון של מטיילי "השומר הצעיר" היו זעומים, עברו ארבעה ממלווי טיול "הנוער העובד" – אנשי פלמ"ח חמושים בכלי נשק וברימונים – ללוות את חניכי "השומר הצעיר". כאשר ירדו מן המצדה, פנו המטיילים לנוח בנאות המדבר של עין גדי, כשיעדם הבא הוא קליה שבצפון ים המלח. אך הטיול הסתיים מוקדם מהמתוכנן בשל אסון: החניכים הדליקו מדורה כדי להתחמם מעט לפני יציאתם המחודשת לדרך, שנקבעה לשעה שתיים אחר חצות. אחד הרימונים נפל בטעות לתוך המדורה, ותוך שניות התפוצץ. מתאר אבי נבון, איש קיבוץ להב, אשר חקר את האירועים: "… ולפתע – פיצוץ אדיר. רעש מחריש אוזניים. גצים עפו באוויר. המדורה נתפזרה כלא הייתה. רבים התכופפו וגחנו אינסטינקטיבית מחשש שיורים עליהם, ממתינים לרעש נוסף. עוד דקה או שתיים, והסתבר שאין המשך לפיצוץ. אחד בלבד, אבל כה נורא וחזק. לאחר הרעש ושנייה של דומייה, התמלא חלל האוויר בזעקות כאב". יהודה נפצע קשה, ונפטר זמן קצר אחר כך. "הוא הספיק לצעוק 'אימא, אימא', והשתתק", משחזר המשורר נתן יונתן, שהיה אז מדריך הקבוצה. עוד שבעה נערים ונערה נספו כתוצאה מהתפוצצות הרימון, ועשרות נפצעו. שני ראשי הטיול החלו לרוץ לכיוון קליה, מהלך ארבעים וחמישה קילומטרים מהמקום, כדי להזעיק עזרה, ובדרכם נאלצו להתגבר על שודדים. הפצועים ושאר החניכים נותרו בשטח כמעט עשר שעות. כשעלתה השמש, רצו חלקם אל הגבעות הסמוכות שמול ים המלח ואותתו בעזרת סדינים ושמיכות אל סירות ממפעל האשלג ששייטו בים, אך אלו לא הבחינו בהם. רק בסביבות השעה תשע בבוקר הגיעו דוברות לחלץ את הפצועים, אז החל מסע אלונקות מאולתרות משמיכות, מוטות ועצי שיטה אל עבר החוף. המטיילים הובאו לקליה, שם חיכו להם אמבולנסים, עיתונאים, מנהיגי תנועת "השומר הצעיר", שליחי ציבור והורים מודאגים. הנפגעים פונו לבית-החולים "הדסה" שעל הר הצופים בירושלים. יהודה היה בן שמונה-עשרה בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין "סגולה" בפתח תקווה, יחד עם חברו בלפור בן-נסים. מאות ליוו אותם בדרכם האחרונה – פועלים, תושבים ובני נוער. כעבור מספר ימים נטמן לצדם חברם מרדכי פולצ'יק, שנפצע אף הוא באירוע, ונפטר מפצעיו בבית-החולים. לקראת יום השלושים לאסון הוציאה הנהגת "השומר הצעיר" את החוברת "כי עלינו למצדה", אשר הוקדשה לזכרם של הנספים. ואלו היו השורות שהוקדשו ליהודה ולחבריו מרדכי ובלפור: "… לא אדע את ילדותכם. ואיש לא יספרנה לי. על כן תהיה סתומה הבראשית שלכם, אותן השנים שהייתם מיטלטלים בזרועותיהם של אבא-אימא, ואחר כך בזרועותיהם הריקות של החיים. החיים לא הסבירו לכם פנים, זאת אדע לבטח. דרכינו נפגשו בשעה שהצריף הקטן שלנו שימש לנו בית. בשעה שהמנורה צהובת-האור התחילה שופכת את אורה העגום למעננו. אז התחלתם לרקום לכם חיים אחרים, מיוחדים במינם. חיפשתם לכם נתיב משלכם אל האמת. אל אמת-חייו של האדם. היושר שפעם בכם – יושר הנעורים, זה אינו יודע לוותר, שהוא נכון להעתיק הרים כדי להגיע אל האמת המצפונית, הוא ששמר עליכם, הוא שהורה לכם ונתן לכם את הכוח ללכת עמנו, עם התנועה השומרית. מוזר, ששלושתכם נפלתם, כאילו איזה גורל סתום חיבר והידק אתכם זה בזה. … אתם הייתם שייכים לאותו סוג האנשים אשר אינם יודעים לכתוב על החיים: הם יודעים לחיות אותם, לכל עומקם, ביסודיות. אתם הלכתם במפתיע, בלי ברכת הפרדה. … נשאר לנו לנשוך שפתיים ולידום. עכשיו אתם תהיו בזיכרון, רק בזיכרון. אנחנו עוד חיים, נישא דמותכם אתנו, באהבה של חברים ובכאב עצור". "אסון עין גדי" הסעיר את היישוב היהודי של תחילת שנות הארבעים ועורר ביקורת קשה על הרפתקנותן של תנועות הנוער החלוציות. שנה לאחר האסון, יצא לעין גדי מסע שני של "השומר הצעיר" שחניכיו צעדו מנגבה עד למצדה ולעין גדי, והקימו גלעד מאולתר על שפת נחל ערוגות, סמוך לתל גורן, ב"מקום מות הילדים" – כינויו של המקום בפי הבדואים הנודדים באזור. על הגלעד נחקקה הכתובת שחיבר נתן יונתן ברוח מילותיו של המשורר היווני סימונידס: "עובר אורח, דום! כאן נפלו אסתר אסמן, צבי ריזנברג, בלפור בן-נסים, יהודה פולט, מרדכי פולצ'יק, משה בן-עזרא, מיכאל פוקס ואורי ערב בעליית השומר הצעיר למצדה, פסח תש"ב. הם פילסו נתיבות, המסע לא עמד מלכת". מדי שנה, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, נערך טקס מטעם עיריית פתח תקווה בחלקה לנופלים לפני קום המדינה, ממול לקברם של השלושה
