בן פאולינה וצ'רלס, אח צעיר לשמעון. נולד ביום כ"ב בתשרי תשל"ה (8.10.1974) בתל אביב-יפו. הגננת של גדעון סיפרה, שהיה ילד אצילי שאהב לשחק. גדעון החל את מסלול לימודיו בבית- הספר היסודי "ברנר" בכפר סבא, ולדברי מורתו, אהב לתרום אך עמד על שלו ועל עקרונותיו. בזמן לימודיו גילה יכולת ספורטיבית והיה האצן המהיר ביותר בשכבת בני גילו, בריצת 60 מטר. בנסיעה של המשפחה בשליחות של שנה לניגריה שבאפריקה, פרח גדעון ואהב מאוד את החוויה. בהיותו בן שתים עשרה עבר עם משפחתו להתגורר בלונדון, שם גדל ובגר וסיים לימודיו בבית-הספר J.F.S"." . בתקופת שהותו באנגליה השתתף במקהלת נוער מפורסמת. הוא וחברי המקהלה הגיעו לרמה מקצועית גבוהה והופיעו במקומות רבים. המשפחה משתייכת לקהילה הקונסרבטיבית ומבקרת לעתים קרובות בבית הכנסת, כך למד גדעון לשיר מהתורה ומההפטרה ואף לימד צעירים ומבוגרים כאחד, ברמה מקצועית ובעברית תקינה. היו בו אהבה וכבוד למסורתיות. בבית-הספר התיכון למד גדעון סוציולוגיה ופסיכולוגיה. אהבתו להומניות והיותו הצעיר במשפחה, הפכו אותו ל"פילוסוף של המשפחה". גדעון בגר והתפתח, פיתח תחביבים וגילה עניין בתחומים שונים. הוא אהב ללכת לתיאטרון עם אמו, החובבת דרמה ומחזאות, יחד צפו במופעים ונהנו ללמוד ולנתח את המחזות. בעקבות אחיו, שאהב לדאות, פיתח גדעון רצון לרחף במצנח רחיפה. האחים נסעו מספר פעמים ברחבי אנגליה, ריחפו ונהנו יחד בהרפתקאותיהם. את אהבתו למוסיקת ג'אז רכש מאחיו, ואף גילה ופיתח טעמים משלו בהאזנה למוסיקאים שונים. אחיו הבכור, שמעון, חזר לישראל ושירת בצה"ל, ובעקבותיו עלה גדעון לארץ בגפו, בינואר 1995, כדי להתגייס לצה"ל ולתרום למדינת ישראל. כחייל בודד, יכול היה גדעון לשרת בעורף, אך הוא התעקש לשרת ביחידה קרבית מובחרת. בתחילת חודש אוגוסט 1995 התגייס גדעון לצה"ל, עבר קורס מ"כים והוכשר לשרת כלוחם בחטיבת הנח"ל, בפלוגה המתמחה בירי טילים נגד טנקים. כחייל בודד, אומץ בקיבוץ משאבי שדה. בתקופת הטירונות כינוהו חבריו "פויזן" – שילוב בין שם משפחתו ל"רעל" באנגלית – משום שהיה "מורעל" על הצבא. מפקד היחידה בה שירת גדעון, כתב עליו: "גדעון היה לוחם מצטיין בכל רמ"ח אבריו. לוחם מיוחד, רציני, שקול ואחראי. מנהיגותו בין חבריו לא ניתנה לערעור. גדעון אהב את חבריו וחבריו אהבו אותו. גדעון היה אדם ערכי וציוני ודבר זה ניכר בכל מעשיו. הוא לא נתן למפקדיו להתייחס אליו בצורה שונה בגלל היותו חייל בודד, למרות הקשיים הרבים שנתקל בהם. הוא שאף למצוינות בכל תחום והגיע להישגים מרשימים". בשל בגרותו הנפשית וסקרנותו האינסופית להבנת הנפש, נהג גדעון לפתור את בעיות הצוות ביחידתו לפני שהבעיה הובאה בפני המפקדים, ובשל כך זכה לכינוי "האבא של הצוות". אביו סיפר, כי באחת מחופשותיו האחרונות, בעת שטיילו יחדיו, שיתף את גדעון בבעיותיו האישיות, בשל היותו בוגר ובעל יכולת אדירה להבין דברים לעומקם ולהעניק לו זווית ראייה שונה ובונה. אביו לא ישכח לעולם את בקשתו של גדעון "אתה ואמא חזקים מאוד, אתם תהיו בסדר". בחופשתו האחרונה בילה גדעון עם אחיו, הם רכבו יחד על סוסים, הרבו להתחבק אך המעיטו במילים. הפחד עמד באוויר. "אל תדאג", אמר גדעון בבוקר האחרון בו שב לבסיס, "אחזור בעוד חודש". בערב של יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997) אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב. שבעים ושלושה הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו, וביניהם גדעון. בן עשרים ושתיים היה בנופלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בכפר סבא. הותיר אחריו הורים ואח. גדעון הועלה לדרגת סמל ראשון לאחר נפילתו. הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק כתב למשפחה: "גדעון שירת כלוחם בפלוגת 'עורב' של חטיבת הנח"ל, ותואר על ידי מפקדיו כחייל ממושמע ומסור, לוחם מעולה, בעל ערכים גבוהים, שבלט באהבתו לארץ. גדעון השתלב במהרה ביחידה, ומעולם לא השמיע תלונה, גם במצבים קשים". הוריו, בשיתוף הקהילה, הנציחו את זכרו בתרומת ספרייה גדולה לבית הכנסת בלונדון, והקימו עמותה המסייעת לעולים חדשים ולילדים טעוני טיפוח במסגרת פרויקט "שיקום שכונות" בכפר סבא.
