פוז’אריק, יניב

בנם הבכור של לאריסה ויפים. נולד ביום כ"ה בתשרי תשמ"ט (5.10.1988) בבת ים. אח של אלונה ואריאל. יניב נולד בבית החולים "הקריה" בתל אביב, תינוק בלונדיני עם עיניים כחולות. הולדתו הסבה למשפחה אושר רב ושמחה. שם החיבה שלו בבית היה יניבוש, וכבר בתור תינוק בלט בחיוכיו ובשובבותו. בשנים הראשונות לחייו התגוררה המשפחה בבת ים ובהיותו בן שלוש עברה לחולון. הוא היה ילד חייכני עם שמחת חיים בלתי נדלית. רצון עז היה בו ללמוד ולדעת. ילד שקט, ביישן ומנומס. מכיתה א' למד בבית הספר היסודי "א. ד. גורדון" והיה ילד אהוב ואהוד על כולם. גלית ארזי, מחנכת כיתתו בכיתות ה'-ו' סיפרה: "החיוך מלא שמחת החיים … השקט והשלווה. היית צנוע, נחבא אל הכלים. יותר מהכול זוכרת אני איך היית ממתין לסוף הפסקת האוכל ויוצא עם הכדור החוצה אל המגרש, לתפוס את השער לפני המשחק. תמיד חביב, תמיד חבר טוב, מנומס, עוזר. … בשיעורים יושב בשורות הראשונות וצחוקך המתגלגל כפעמונים מהדהד בכיתה". בגיל ארבע-עשרה חל בו שינוי והוא הפך למסמר חברתי, מוקף חברים. אז המשיך בלימודיו בחטיבת הביניים "גולדה מאיר" בעירו וסיים את לימודיו בתיכון "קוגל" בחולון. יניב היה בחור רזה, מוצק ושרירי, אף על פי שלא התעמל. לא רק במבנה גופו, אלא גם במבנה אישיותו היה יניב יציב וחזק, ולקשיים בחייו הוא התייחס כמשברים לרגע, בני חלוף. הוא אהב מאוד את הוריו ואת אחיו הצעירים ודאג להם מגיל צעיר. אלונה אחותו הצעירה ממנו בשנה וחצי הייתה חברתו הטובה ביותר. הם בילו יחד ויניב הקדיש לה תשומת לב מיוחדת. ובכלל, הוא דאג לכל בני משפחתו, תמך בכולם, עזר והיה אוזן קשבת לכל מי שנזקק – הורים, אחים וחברים. למשל, כשאחד מחבריו עמד על סף נשירה מהתיכון בגלל בעיות אישיות, יניב עודד וחיזק אותו והחבר נשאר וסיים את לימודיו עם תעודת בגרות. יניב היה אדם ישר עם עצמו ועם אחרים. במשפחה ובין חבריו עמד במרכז העניינים, מצחיק וסוחף. חבריו סיפרו שבחברתו היה תמיד עניין ובידור. הוא נהנה לאכול במסעדות, לבלות בפאבים, במועדונים או בדיסקוטקים. כדי להגדיל את תקציב הבילויים שלו, כתלמיד תיכון הוא עבד בחנות בגדים ובמטבחים של בתי קפה. המוטו שלו היה לחיות את היום, לנצל כל יום במיטבו כי אי אפשר לדעת מה יהיה מחר. "תמיד היה לו זמן לכולם," סיפר אביו, "אף פעם לא אמר לי 'אין לי זמן'. תמיד כשביקשתי ממנו לבצע משהו, הייתי שקט ובטוח שזה יבוצע. הוא היה עוזר לי בכל דבר והיה הידיים והרגליים שלי בגלל שאני נכה צה"ל". כשיניב התגייס הוא זכה להקלה בתנאי השירות (ת"ש) שלו, כדי שיוכל לצאת בכל שבוע הביתה ולעזור לאביו. "בשבת האחרונה שהוא היה בבית הוא אמר לי שהוא חתם על ויתור, ובעצם ויתר על הת"ש שהיה לו," סיפר יפים, "אמרתי לו שאני צריך אותו, אז הוא אמר שהחברים שלו צריכים אותו יותר ושהוא לא יכול להשאיר אותם לבד בטנק". יניב קיבל הצעה לעבור לתפקיד אחר ביחידה אחרת כדי שיקבל הקלות. אבל הוא האמין שבמדינת ישראל כולם מחויבים לשירות קרבי, ולכן סירב למעבר. יניב היה אוהד מכבי תל אביב בכדורגל. הוא אהב לשחות, לעסוק בספורט ימי ולנהוג בסירה "סידו ספידסטר" שקנה מכספו ובעזרת הוריו, הוא בילה איתה בכינרת ובים התיכון. אביו סיפר: "יניב מאוד אהב את הים. הייתה לנו סירה מהירה וכמעט כל שבת היינו יורדים לים. הוא אהב מאוד לעשות סקי מים. אני זוכר פעם אחת שהיינו בכנרת ויניב עשה סקי מים, אחרי שהוא התעייף, הוא עלה לסירה ונח עליה ואני גררתי את בני הצעיר אריאל על בננה מאחורי הסירה. באחד הסיבובים, הבננה התהפכה ואריאל נפל למים". יניב קפץ למים ושחה אל אחיו, אף על פי שאריאל היה עם חגורת הצלה ויניב לא. הוא הגיע אליו מיד ועזר לו לעלות על הבננה. "יניב היה קופץ למים לא רק בשביל אח שלו, אלא בשביל כל אחד אחר," הסביר אביו. "אני זוכר פעם כשיניב היה בן שש-עשרה, באמצע שיעור בכיתה איזה ילד איים על חבר שלו עם סכין. יניב קפץ להגנת חברו בלי להסס. במהלך הקטטה גם יניב נדקר ונזקק לטיפול רפואי – תפרים בבית חולים. כך התנהג יניב לפני הגיוס, וגם במהלך השירות הצבאי שלו הוא התנהג באותו אופן". עם גיוסו מכר יניב את הסירה והתכוון לקנות אופנוע ים. מאחר שאהב את הים, רצה להתגייס לחיל הים אבל שובץ בחיל השריון. באוגוסט 2007 התחיל מסלול הכשרה כלוחם והתבלט בפלוגה ובמחלקה כחייל חברותי וחייכן, רחב לב, שדוחף קדימה ומעלה את המורל. "קטן עלינו," אמר לחבריו במסעות, "עוד מעט גומרים". במסע האלונקות סחב יניב את האלונקה מתחילת המסע עד סופו. פעמים רבות ביקשו חבריו להחליפו והוא סירב, כי רצה לדעת אם כוחו יעמוד לו במבחן האמת. אם חבר ייפצע ולא יהיה מי שיחליף אותו, האם יהיה לו מספיק כוח לסחוב את הפצוע עד שיגיע לכוחותינו? יניב בחן את עצמו ועמד במבחן בהצלחה. בסוף המסע קיבלו כולם סיכה חדשה, ואילו יניב קיבל מידי מפקדו את הסיכה שלו. המפקד הסיר את הסיכה מדש בגדו והעניק אותה ליניב לאות הערכה. יניב לא ויתר לעצמו מעולם, גם לא בריצות של עשרות קילומטרים. כל זאת מתוך רצון להיות מוכן ומאומן לשמור על המדינה ועל תושביה. "אם טנק שלי ייפגע באמצע לבנון, מה אביא לחיזבאללה, את הפטור?" אמר. לפני "שבוע מלחמה" באימונים הודיע יניב להוריו שלא יהיה זמין בטלפון הנייד שלו. כששב הביתה סיפר על הקושי שהתלווה לשבוע זה, בייחוד ביום האחרון כשנותרו רק שלוש פרוסות לחם לארבעה חיילים. וביום ראשון, כשחזר לבסיס, יצא יניב ל"שבוע מלחמה" נוסף בהתנדבות משום שחייל אחר היה חסר. חבריו לשירות האינטנסיבי עברו איתו רגעים רבים, שמחים וקשים כאחד. אפילו אלה שהכירו אותו רק זמן קצר, חשו כאילו הכירו אותו מילדות. הוא ידע למצוא שפה משותפת עם כל אדם, התחבר לכל אחד, ידע להקשיב לבעיות של אחרים, תמך ועזר ככל יכולתו. חברו לשירות כתב לזכרו: "כל זיכרון שעולה ממך זה רק חיוך. הצחוקים … הישיבה בזולה, הפק"ל קפה בשטח … היית חייל מצטיין, נתת מעצמך למען הכלל, היית חבר נאמן וכתף להישען עליה כשקשה. כל דבר שביקשו ממך עשית על הצד הטוב ביותר … בנאדם עם חוסן מנטאלי מדהים. כשהתחלנו לעבוד על הטנקים ישר התחברת. אהבת את הטנק, אהבת את החיִל. וכמו האופי שלך אהבת את עבודת הצוות. כל סוף שבוע היינו חוזרים לפלוגה מהשטח. תמיד יניב היה הכי מלוכלך מפודרה על הפנים, אבל החיוך הגדול לא נמחק גם בזמנים קשים". אף על פי ששירות בשריון לא היה הבחירה שלו, הוא כיבד את ההחלטה וסיים את מסלול הכשרת הלוחמים בהצטיינות. על כך קיבל מידי קצין שריון ראשי תעודת הערכה לחניך מצטיין בגדוד "אדם", מחזור אוגוסט 2007. החינוך מהבית הורה לו לעשות את מה שמוטל עליו על הצד הטוב ביותר, ויניב רצה לשרת שירות משמעותי כלוחם ולהמשיך במסלול פיקוד בקצונה ובקבע. מפקדיו העריכו אותו מאוד ואמרו שעם לוחמים כמוהו זו גאווה גדולה להגן על המדינה. בתום המסלול בן שבעת החודשים הציעו לו להמשיך בקורס מפקדי טנקים והוא התלבט: "איך אני אוכל לפקד על חיילים שהיו ב'מבצעי' ושיש להם ניסיון יותר ממני?" לבסוף עבר לפלוגה מבצעית כי רצה לרכוש ניסיון וותק ולצאת לקורס מפקדי טנקים רק במחזור הבא שהיה אמור להתחיל ארבעה חודשים אחר כך. בסוף פברואר נקלט יניב בעוצבת "סער" שבפיקוד צפון, בגדוד "עֹז", ולאחר אימון קצר נכנס לפעילות מבצעית בגבול הצפון כטען טנק "מרכבה" במוצב "לבנה" שעל גבול הצפון. "במהלך הפעילות המבצעית הוא ביצע מארבים מתמשכים, ביום ובלילה, ובהם הפגין רצינות, מסירות ועזרה לזולת," זאת ציין רב-אלוף גבי אשכנזי במכתב ששלח למשפחה לאחר מותו של יניב. במכתב התנחומים להורים כתב סגן-אלוף מאיר בר מאיר מפקד היחידה: "ביקרתי במוצב ושוחחתי עם בנכם ועם חבריו למחלקה על הפעילות החשובה שהם עושים, על רמת הדריכות שעליהם לשמר גם בימים אלו. יניב זכה להערכה רבה מצד מפקדיו וחבריו למחלקה. בתקופה הקצרה ששהה עימנו הפגין מקצועיות וחברות והשרה אווירה טובה סביבו. יניב גילה מוטיבציה גבוהה לביצוע המשימות שהוטלו עליו במהלך הפעילות המבצעית, תוך שהוא מגלה מסירות וחריצות; וכל זאת – בחיוך". סרן עידו הורביץ, מפקד מבצעית "זהר", סיכם את ריאיון הקליטה של יניב במילים: "חייל רציני בעל שאיפות גבוהות, מצטיין במהלך המסלול". יניב היה צנוע ועניו וסרן הורביץ ציין שעל הצטיינותו סיפר יניב רק לאחר ש"סחט" זאת ממנו. עוד סיפר המ"פ: "במהלך שלושת השבועות שנלחמת יחד עם הפלוגה בגבול הלבנון, צפיתי בך, תחקרתי את המשימות המבצעיות אליהן יצאת יומם וליל. תמיד שלטת בחומר, במיקומי האויב, בקרקע, בכוחותינו, כמו לוחם ותיק ורציני, הפתעת אותי בכל פעם מחדש בשליטה ובמוטיבציה הגבוהה. יום לפני האירוע הנורא ביצעתי למחלקה שלך תרגיל, בתרגיל תקפת אתה והצוות שלך את המוצב עם הטנק. זיהיתי אותך נלחם בטנק, מתפעל את כל הכלים, מוריד ומעלה את האנטנות, יורה במא"ג (מקלע אחיד גדודי), זורק רימונים, ממש נלחם בשיניים. סיימנו את התרגיל, ירדתם מהטנק, עמוס המט"ק (מפקד טנק) שלך צעק לך 'קדימה יניב, תגיע לפה', רצת מבסוט ומאושר". היו לו שאיפות וחלומות באשר ליחידה שלו, הוא התגאה בה. אך יניב הספיק לשרת רק חודש אחד ב"מבצעית" וחלומותיו נקטעו באחת. יניב נפצע אנושות מירי במוצב ונפטר כתוצאה מפציעתו למחרת בבית החולים רמב"ם בחיפה. רב-טוראי יניב פוז'אריק נפל בעת מילוי תפקידו, במוצב "ליבנה" שעל גבול הלבנון, ביום י"ט באדר ב' תשס"ח (26.3.2008), בן תשע-עשרה וחצי היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בחולון. הותיר אחריו הורים, אחות ואח. "אני עדיין מצפה לפגוש אותך במצבך הטבעי, מלוכלך מעבודה קשה על הטנק, יושב עם חברים ומספר בדיחות וסיפורים על הבית," ספד לו סגן-משנה ליאור לוין. "המפגש הראשון שלי איתך היה כשהגעת למחלקה וכבר מהמשימה הראשונה שביצעת היה לי ברור איזה בחור רציני ומשקיע הגיע אלינו. משיחת ההיכרות הבנתי את הראש המורעל שלך והיה לי ברור שהגעת למחלקה לזמן קצר לפני שתמשיך הלאה לפיקוד ולהמשך שאיפותיך. … הצניעות שלך הסתירה הרבה דברים מרשימים … את היותך מצטיין שמרת בסוד ואת העובדה שהיית זכאי לוותר על השירות כלוחם ובחרת למרות כל הקשיים להמשיך בפלוגה ולתפקד כלוחם בתנאים קשים. בימים שלפני האירוע הנורא היו כמה מקרים שהדגישו לי שאתה משהו מיוחד. כשדיברתי איתך על הזכאות שלך לצאת מקרבי וסירבת לי בתוקף תוך כדי שהסברת לי שאם אתה לא תעשה את זה אין מי שיעשה את זה, הרגשתי כאילו התהפכנו בתפקידים ואתה המפקד שמסביר לי מה תפקידנו פה וכמה זה חשוב. יום לפני שנהרגת ביצענו מסלולי צוות ואתה עשית משהו קטן – הרמת אנטנה – שהראה לי כמה אתה בשליטה בתא ולוחם רציני. אחרי הדברים האלה החלטתי ואמרתי לעמוס שאני מתכוון להוציא אותך לקורס מפקדים". על מצבתו חקקה המשפחה את ההקדשה: "זוכרים ולא נשכח לעולמים. אתה נצור בליבנו לעד". במותו הציל יניב שישה בני אדם ונתן להם חיים כשנתרמו איבריו, על פי החלטת הוריו. "יניב היה גאה בהחלטה שלנו," אמרו לאריסה ויפים. "יניב אהב לעזור לאנשים והתרומה של הלב היא ביטוי של האישיות שלו. אם היו שואלים אותו על תרומת הלב, אין לנו ספק שהוא היה רוצה בזה. אנחנו גם מרגישים שחלק ממנו עדיין חי". הבמאית אסתר לונדון יצרה את הסרט "אחים בלב" על הקשר המיוחד שנוצר בין משפחת פוזואריק לבין משפחת הצעיר הערבי-נוצרי שחייו ניצלו לאחר השתלת ליבו של יניב בגופו. שתי המשפחות עדיין שומרות על קשר ונפגשות בקביעות. אביו יפים קעקע על יד ימינו את פורטרט פניו של יניב. במלאות חצי שנה לנפלו ערכו הוריו טקס זיכרון בבית יד לבנים בחולון במעמד ראש העיר מוטי ששון, חברים ובני משפחה, מפקדים וחיילים. משפחתו וחבריו פתחו "קהילה" לזכרו באתר "מקושרים" באינטרנט, ומצגת תמונות הועלתה לאתר היו-טיוב.