פודולסקי, מרק

בן אלה ואברהם. נולד ביום כ"א באב תשמ"א (21.8.1981) בעיר זפורוז'יה שבאוקראינה. אח צעיר לאינה. מרק גדל במשפחה ציונית שעלתה לישראל בשנת 1991, בהיותו בן עשר. המשפחה קבעה את מקום מגוריה בתל אביב, שם גדל מרק והתחנך. הוא למד בבית-הספר היסודי 'ביאליק' ובחטיבת- הביניים ובתיכון עירוני ו' 'רוגוזין'. בשנת 1999 סיים את לימודיו התיכוניים עם בגרות עיונית מלאה, ובשנה שנותרה לו עד לגיוסו לצה"ל עבד לפרנסתו כמלצר במלון 'טל' בתל-אביב. מורתו ניצה מספרת: "מרק תלמידי, עלם חמד, היפה בנערי הכיתה. עיניך הכחולות מחייכות בחיוך שובה לב וטור שיניך הלבנות מנצנץ במשובה. ספורטאי המגיע באיחור לשיעור, מיוזע וסמוק לחיים אחרי משחק… בכל מקום שבו היית השרית אווירה נינוחה ונעימה. ג'נטלמן אמיתי, בעל נימוסים וכבוד לכולם." חבריו מספרים, שהיה בעל קסם אישי מיוחד, יפה תואר, חייכן ובעל פנים אדומות מסומק הביישנות, חבר אמיתי ללא גבולות. ספורטאי מוכשר בכדורגל ובכדורסל והרקדן הכי מוכשר בכיתה. אמו סיפרה שמרק היה ילד עצמאי מאוד, וכבר מגיל ארבע-עשרה עבד בעבודות שונות וסייע למשפחה בפרנסתה. להגן על ישראל היה בשבילו דבר מובן מאליו. הוא הרגיש שזו חובתו והיה גאה על האפשרות לממש זאת. מרק חלם לשרת בהנדסה קרבית והתאמן לקראת גיוסו בחדר כושר. כשדיבר על היחידה נצצו עיניו בגאווה. מרק התגייס לצה"ל במרס 2000 והוצב לחיל הנדסה קרבית. בתום אימוני הטירונות עבר מסלול הנדסה עד הקו הראשון בקריית ארבע בחברון, משם המשיך לפלוגת 'ארז' בגדוד 'להב'. ממאי עד נובמבר 2001 שירת מרק בגזרת הר דב. לאחר הקו בהר דב המשיך לאימון האחרון בנבי מוסא. והשתתף בפעולה בשכם. ביום ח' באדר תשס"ב (19.2.2002) הגיעה הפלוגה שבה שירת מרק לרמאללה, למחסום עין עריק. שלוש שעות לאחר שהגיעו למחסום חדרו מחבלים למקום והרגו שישה חיילים ומרק ביניהם. עם מרק נפלו: סרן משה עיני, סמ"ר מיכאל אוקסמן, סמ"ר תמיר עצאמי, סמ"ר בני קיקיס וסמ"ר ארז תורג'מן. בן עשרים היה מרק בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית- העלמין הצבאי בחולון. לאחר מותו הועלה מרק לדרגת סמל ראשון. קהילת הוד והדר של התנועה המסורתית נטעה עץ על שמו בהרי ירושלים. בית-הספר התיכון הדמוקרטי הניסויי ע"ש רוגוזין, בו למד מרק הוציא לאור חוברת לזכרו. קשר יוצא דופן היה למרק עם אינה, אחותו הגדולה. הם למדו באותו בית-ספר והיא דאגה שלא ירביצו לו, והחזירה למי שהרביץ. היא לימדה אותו כל מה שידעה, דחפה אותו ללמוד, להשלים בגרות לפני הצבא, לעשות דברים. אחרי כל מסע בצבא היה מתקשר הביתה ומספר איך היה. המשפחה התגאתה בו ושמחה בשמחתו על תפקידו הצבאי. בדברי הפרידה אמרה אחותו: "הייתי רוצה לדעת מה הרגשת באותו רגע. באותו רגע שבו איבדתי אותך וגם את החבר הכי טוב שלך, מיכאל. לדעת מה באמת קרה בשנייה שירו בך, אם כאב לך, אם הספקת להגיב… אני איתך, אני אוהבת אותך ואוהב אותך תמיד. אני בטוחה שלא אדע יותר צער, כי אין לי עוד אח כמוך לאבד."