פוגלמן, אריה

בן ויכנה ודוב-ברל, נולד ביום כ"א בטבת תרפ"ג (9.1.1923) בעיר דוקשין, פולין. בשנת 1935, בהיותו בן שתים-עשרה, עלה לארץ ונתקבל לכיתה השישית של בית-הספר היסודי של פיק"א בפתח תקווה. הוא שאף להשכלה גבוהה, אך כשהציעה לו המשפחה לתמוך בו כדי שיוסיף להשתלם בלימודים – לא הסכים. "בארץ מוכרחים לעבוד ולהשתכר" – אמר. אריה היה חניך "השומר הצעיר" בפתח תקווה ופעיל ביותר בתנועה זו. הוא חי ב"קומונה" של "השומר הצעיר" בפתח תקווה, עבד בפרדסי האחים בראז ולמד את מלאכת אריזת תפוחי הזהב. העבודה פיתחה את גופו ופעילותו בתנועה הגבירה את ביטחונו העצמי. אחרי-כן עבר למשק שריד, שם עבד בדיר ועסק בהדרכה צבאית. היה טוב-לב ומבין לנפש זולתו, הירבה לקרוא ספרים והעשיר את ידיעותיו בכוחות עצמו. היה מסור לחיי הקיבוץ. שנה ומחצה היה נוטר ושמר על הגרמנים במחנות-ההסגר בשרונה ובווילהלמה. משק שריד לא רצה לוותר על מדריך כמותו, אך הוא דרש שיתנו לו ללכת לפלמ"ח ומשהצליח נשלח לקורס מ"מים. בתחילת מלחמת-העצמאות השתתף בקרבות משמר העמק ובכיבוש בית-סוסין. אחרי כל מבצע נוהג היה לומר: "חבר'ה, יש לעשות יותר!" לחם באומץ-לב. בעת מבצע "בן-נון א'" – ההתקפה הראשונה על מערך הלגיון בלטרון בניסיון לפרוץ את הדרך לירושלים – שירת בחטיבה 7 והשתתף בהתקפה. בקרב על דיר-איוב ומשלט מעל לכפר השתתף כסגן מפקד מחלקה ונפצע קלות מכדור. כשרצו להסיר מעליו את חגורת-הכדורים שהיתה סמוכה לפצע לא הסכים, כי "לא רצה להשאירה לאויב". הוא הוסיף לעודד את פקודיו וכאשר נפצע שנית מכדור היו דבריו האחרונים: "אני הולך למות. הגד לחבר'ה שיחזיקו מעמד…" בקרב זה נפל, ביום ט"ו באייר תש"ח (24.5.1948). הניח אם ואחיות. משק שריד העלה את זכרו בחוברת שהוציא לזכר שני חברים: שמואל הולדסהיים ואריה פוגלמן. ביום י"א באדר תש"י (28.2.1950) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר- הרצל בירושלים.