פואוך, דמיטרי

בן ויקטוריה ומיכאל. נולד ביום י"ג בניסן תשל"ו (13.4.1976) בעיר ויניצה שבאוקראינה. אח ליבגניה. דמיטרי, או כפי שכונה, 'דימה', 'דימוצ'קה', היה ילד אנרגטי ופעלתן, אהב חברה ומשחקים רעשניים. כשהילדים בחצר שיחקו משחקי מלחמה, תמיד דימה היה ביניהם. בכלל אהב להיות עם החברים ולשחק איתם, אך לפעמים היה נתקף רצון להיות לבד, לשבת בשקט ולצפות בטלוויזיה או לקרוא. את חוויותיו אלו אהב לספר למשפחתו, ונהג לתאר בהומור רב ובפנטזיה את הסיפורים שקרא. מגיל צעיר נתגלה בדימה כשרון לציור. הוא אהב לצייר בעיקר קריקטורות וציוריו היו יפים ובהירים. דרך הציורים הוא תיאר את רגשותיו ואת מצב רוחו. הוא גם נהג לכתוב שירים שמחים ומצחיקים, הכיר ואהב לספר אלפי בדיחות. דימה היה 'מטורף' על מוזיקה. סיפרה אחותו: "נראה שהכיר את כל הלהקות והכוכבים של המוזיקה המודרנית והקולנוע בעולם." דימה אהב בעלי-חיים וגילה כלפיהם יחס רחום. בזכותו תמיד היו בבית חתולים, אוגרים, תוכים, עכברים ודגים. ספורט ימי היה אהוב במיוחד על דימה, שהרבה לשחות ועסק בסקי מים. כן הרבה לרכב על אופניים. דימה למד תשע שנים בבית-ספר יסודי, והמשיך לבית-ספר מקצועי טכני, שבו הוכשר כרתך. בתום לימודיו, בגיל 19, גויס לצבא הסובייטי. השירות היה קשה מאוד – דימה חווה את תופעת ה'סבאות' (הוותק קובע בענייני כוח ושליטה, וחיילים ותיקים מתעללים בחדשים), וציפה בקוצר רוח לתום שירותו. לאחר שיחרורו מהצבא התקשה דימה למצוא עבודה, שכן החלה ה'פרסטרויקה' בברית- המועצות והתפתח משבר כלכלי, ובאוגוסט 1997 עלתה המשפחה כולה לישראל, והתיישבה בחיפה. שנתיים בדיוק לאחר העלייה לארץ, באוגוסט 1999, התגייס דימה בשמחה לצה"ל והחל לשרת בחטיבת 'גבעתי'. עד מהרה התאקלם בצבא, התיידד עם חיילים רבים וזכה ליחס טוב ממפקדיו. הוא שפע מוטיבציה, עמד בכל המשימות, גם הקשות ביותר, וברגעי קושי אף נהג לעודד את האחרים ולספר להם ממבחר הבדיחות שהכיר. בבית, בחופשות, הרבה לספר בהנאה על חוויותיו מהצבא. "דמיטרי אהב את הצבא והיה גאה לשרת כלוחם קרבי בחטיבת 'גבעתי'," סיפר מפקדו סא"ל ארז. "הוא הפגין מוטיבציה גבוהה וביצע את המוטל עליו לשביעות רצון מפקדיו. דמיטרי היה חייל בעל חוש הומור רב, וכשרון מיוחד לציור." באחת ההזדמנויות, צייר דימה סמל על חולצות החיילים, שהפך לסמל המחלקה. ביום ט"ו באייר תש"ס (20.5.2000) נפל דמיטרי בעת שירותו והוא בן עשרים-וארבע. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בחיפה. הותיר אחריו הורים ואחות. "דמיטרי היה אהוב על מפקדיו וחבריו," כתב מפקדו למשפחה, "וייזכר בזכות טוב ליבו ובזכות החיוך הגדול שהיה תמיד על פניו. דמיטרי היווה דוגמה טובה להצלחת השתלבות העולים יוצאי חבר העמים בצבא ההגנה לישראל בכלל, וביחידות הקרביות בפרט." כתבה האחות יבגניה: "כל מי ששירת עם דמיטרי, כל החברים שלו יזכרו אותו כבחור טוב לב, רגיש ושמח, עם חוש הומור ועם חיוך על פניו. ככזה אנו, בני משפחתו וקרוביו, נזכור אותו לנצח."