פדרמן, פנינה
בת אמנדה ושמאי וייס, נולדה ביום כ"ה בטבת תרע"ד (23.1.1914) בעיר פרנקפורט, גרמניה, למשפחה מסורתית ואמידה. אביה חינך אותה ברוח חזון הגאולה ורעיונות הציונות. פנינה למדה בבית- הספר התיכון מיסודה של הקהילה היהודית, והחלה ללמוד באוניברסיטה. בהיותה בת 16 הצטרפה לתנועת בית"ר. בשנת 1933, בעלות הנאצים לשלטון, עברה עם הוריה לבלגיה. בהשפעתה הוציא שם אביה כתב-עת "אונזער-צוקונפט" ("העתיד שלנו"), כבטאון התנועה הלאומית – בית"ר והצה"ר. מקץ שנה עברה המשפחה להולנד. תוך כדי הנדודים התייתמה הנערה מהוריה. פנינה שבה לבלגיה ונישאה לדוד פדרמן. טכס הכלולות נערך במועדון בית"ר. בשנת 1935 עלה הזוג ארצה. עקב פעילותם בתנועה, נדדו בארץ מיישוב ליישוב במושבות- הדרום. פנינה ייסדה סניף קופת-חולים בשכונת מונטיפיורי, הקימה מסעדה לעובד הלאומי בבאר יעקב ופעלה כמדריכה ומחנכת בבית"ר ראשון לציון, כאשר ביתה משמש מטה ובית ועד לחברי התנועה. עם הקמת תנועת-המחתרת של הארגון הצבאי הלאומי, הצטרפו פנינה ודוד לשורותיה והקדישו את חייהם לפעולותיה: סליקי נשק והעברתו, שירות ידיעות, מחבוא לנרדפים. כאשר נתפש דוד בידי הבריטים והוגלה לאריתריאה, המשיכה פנינה לעמוד יחידה במערכה, כאשר עליה גם לחנך ולפרנס את שני בניה הקטנים. היא עברה להתגורר בנחלת יהודה וביתה שימש מפלט ללוחמים הנרדפים על-ידי הבריטים ו"היישוב המאורגן", לפליטים ולמעפילים. פנינה היתה מופת לרבים ברוחה האיתנה, חמימותה וחיוכה התמידי. גם כאשר התנכלו לה ולביתה אנשי אגרוף – לא נטשה את מקומה ותפקידה. פנינה נפלה ביום א' באדר א' תש"ח (11.2.1948) כאשר מכונית שבה נסעה למלא תפקיד ציבורי עבור משפחות האסירים העבריים, עלתה על מוקש. לאיש שניגש לטפל בה אמרה: "מוטב שתטפל באחרים, אני בין כה וכה אבודה". בת 34 היתה במותה. הניחה בעל ושני ילדים – אהוד ועמי. הובאה למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק. פנינה הונצחה בספרים "זכרם נצח", ספר הזיכרון לחללי האצ"ל, "שבעה נכנסו לפרדס" ו"נחלת יהודה".
