פדלון, אלחי

בן מרגלית מברקה ויצחק. נולד בשבת, ב' בטבת תשמ"ז (3.1.1987), בבאר שבע. השלישי מבין ארבעה ילדים – אח לאלעד, מורן ואברהם אליאב. ביום לידתו נאבק על חייו עקב קשיים בנשימה, אך הצליח להתגבר על המצוקה. לאחר שבועיים שוחרר הביתה, וכך זכה בשמו – אלחי. אלחי היה תינוק חמוד, חייכן וביישן, ועיניו בורקות. מגיל צעיר בלט בפיקחותו ובשאיפתו ללמוד ולהתפתח. בגיל שלוש כבר ידע לקרוא, וזיהה את כל הספרות; בגיל חמש הכיר את כל אותיות האנגלית. הוא נמשך מאוד למחשב, ועורר את התפעלותה של הגננת כאשר הסביר לה כיצד להפעילו. אלחי זכה להתחנך בבתי ספר רבים – רובם בבאר שבע: בכיתות א'-ב' למד בבית הספר היסודי "תל"י – אמירים"; בכיתות ג-ד' למד בבית הספר הממלכתי-קהילתי "נווה במדבר"; בכיתות ה'-ו' עבר ללמוד במסגרת החינוך הממלכתי-דתי – בבית הספר "אמי"ת-רמב"ם"; את כיתות ז'-ח' עשה בישיבת בני עקיבא "אוהל שלמה", בכיתות ט-י' בפנימיית וולפסון וסיים את לימודיו בהצלחה בבית הספר התיכון "אמי"ת" שבעירו. אברהם סנדיק, שהיה מורו, מספר כי אלחי לא הרבה לדבר, אך ניכר שמאחורי השקט מסתתרת בו חוכמה רבה ותבונה, ש?לווה ושמחת חיים. אברהם מסכם: "שתי מעלות אלו – של שמחה ושתיקה – מבטאות במשותף את מידת הביטחון." ומוסיף חגי בנסון – מחנכו של אלחי בישיבת "אמי"ת": "אלחי היה בחור עדין ושקט מאוד, ומקובל מאוד מבחינה חברתית. הוא דיבר בנחת ובשקט, עם כל אדם ובכל עת. תמיד היה קשוב, תמיד סבלני. בלטה אצלו מידת הענווה והוא לא החשיב את עצמו, לא ניסה להתבלט. כתלמיד היה פשוט ילד טוב: הלך תלם, בעל מידות טובות ודרך ארץ, לעולם אינו מעז פנים, בן נאמן, אוהב ואהוב." ואמנם, אלחי היה אדם מלא חן ואור, חדור אמונה בבורא עולם, ותמיד העניק הרגשה טובה. דיבורו והוא עצמו היה נעים, היה אדיב, מנומס ומתחשב, התייחס בכבוד לכל אדם, וגילה יכולת נתינה אין-סופית. חיוכו המפורסם – חצי מבויש חצי ציני – הקסים והמיס את כל סובביו וכמו תמצת בתמונה אחת את אישיותו המיוחדת. חייו היו מלאים בצחוק ובקלילות, והסיפורים שסיפר בשילוב חוש ההומור מתובל בציניות סחפו אחריו חברים רבים. אלחי גם ידע להיות רציני כשצריך, היטה אוזן קשבת לחברים, והודות לחוכמת החיים שניחן בה ידע לסייע בעצות טובות. "סוג של מלך, ואם לא אז מינימום נסיך. הילד עם לב הזהב הכי רחב," אמר אחד מחבריו והוסיף חברו יהודה: "היית אדם אדיר ונדיר שלא פוגשים בכל יום, אדם עם המון שמחת חיים שתמיד נתן בחיוך ואהבה. תמיד היית הראשון לעזור ולתרום, תמיד אהבת לתת מעצמך למען אחרים." אלחי היה קשור מאוד למשפחתו – הקרובה והמורחבת – והרעיף על כולם חום, אהבה וחיוכים. הוא העריך את אחיו אלעד וראה בו מודל לחיקוי. אל אחותו מורן התייחס בכבוד ותמך בה, ובעבור אליאב היה החבר הטוב ביותר – בכל המובנים. מצוות כיבוד אב ואם הייתה נר לרגליו, הוא טיפל בסבו במסירות ובסבלנות, וכשנפטר דודו אדגר, חש צורך לגונן על דודתו חוה ולקח תחת חסותו את בנותיה אודיה וטוהר. גם עם שאר בני הדודים דאג לשמור על קשר, לעולם לא היה שוכח את ימי ההולדת שלהם ואם רק היה מתאפשר – היה מפתיע ומגיע לבקרם. אלחי התגייס לצה"ל בשנת 2005 והוצב לשרת בבית הספר לתותחנות (ביסל"ת) במחנה שבטה שבנגב. הוא היה חייל יפה וגבוה, אדיב וחייכן, מסור לעבודתו ולחבריו ותרם רבות לתחזוקת הבסיס. "עם הזמן," מעיד מפקדו, "הפך אלחי להיות הגורם שמוביל את שאר החיילים למשימות. אלחי הציע לתת יד לכל דבר, ויכולתי לסמוך עליו בעיניים עצומות. היה לו מין רוגע פנימי שכזה, שהשפיע על כולם. הוא היה עדין וטוב לב כלפי הסובבים אותו. אלחי היה חונך את כל החיילים החדשים שהגיעו אלינו, ומלמד אותם איך להתנהל נכון ואיך לבצע את המשימות על הצד הטוב ביותר." סיפר נתנאל פרץ: "אני זוכר בפעם הראשונה שהגעת אלינו למחנה בחיוך מתוק ובפנים ביישניות… כבר בפעם הראשונה שדיברנו ראיתי אדם כל כך עניו, כל כך טוב, שפשוט בלתי אפשרי שלא לאהוב אותו בהיכרות ראשונה. התאקלמותו של אלחי הייתה זריזה מאוד. כבר בימים הראשונים הספיק להכיר את כולם ולבלות עם כולם." חיוכו הבלתי מנוצח של אלחי כבש את כל חיילי הבסיס: "כמה אור ואהבה מקרין הילד הזה," היו אומרים. השהייה בחברתו של אלחי השכיחה מכל אדם את צרותיו, והדרך שהאמין בה – יראת שמים לצד שמחה ושלווה – השפיעה מאוד על אחרים. בראש מעייניו של אלחי עמדו תמיד הדאגה והעזרה לאחרים גם אם בא הדבר על חשבון צרכיו שלו. הרב זאב רונס, רב בית הספר לתותחנות, מספר: "ידענו שאנו יכולים להתקשר אליו בכל דבר. כשצריך חיילים להשלים מניין בבית הכנסת – אלחי דואג שחבריו יגיעו. כשצריך לארגן ולנקות את בית הכנסת – אלחי מיד דואג לסדר זאת. כשצריך להכין חדר עבור 'עונג שבת' לחיילים – מתקשרים לאלחי והוא אומר: 'כבוד הרב, תראה את העניין סגור! עליי!'?" לאלחי היו תכניות רבות. לאחר השחרור תכנן לשפר את ציוני הבגרות, לגשת לבחינה הפסיכומטרית ולרכוש השכלה גבוהה. אך הגורל רצה אחרת ואת חלומותיו, לא זכה אלחי להגשים. אלחי נפל בעת שירותו, ביום ט' באדר ב' תשס"ח (16.3.2008), בתאונת דרכים שאירעה לא הרחק מביתו. בן עשרים ואחת היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בבאר שבע, שם נטמן לצד חברו הטוב, סמל-ראשון דורון אסולין, שנהרג במהלך מבצע "חורף חם" ברצועת עזה. אלחי הניח אחריו הורים, שני אחים ואחות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל-ראשון. על מצבתו נחקקו המילים: "גיבור של העולם ילד, עם חיוך של מלאכים / זכרך לא ימוש מקרבנו לעד". כתב לאלחי מפקד מחנה בית הספר לתותחנות שדה, אבי ונונו: "אלחי – ילד עם חיוך ענק ולב רחב. מן השיחה הראשונה אתו נוכחתי לדעת שהוא גם עם ראש על הכתפיים. במרוצת הזמן התברר שלא טעיתי, לאורך כל הדרך תמיד היה לאלחי חיוך על הפנים. אלחי היה חייל שאהב לעזור לכולם וכולם אהבו אותו. הסתדר עם כולם ותמיד היה נכון לעזור. … לעולם אזכור אותך ותמיד תהיה בלבי." משפחתו של אלחי הוציאה לספרו ספר זיכרון ובו מכתבי פרידה מבני משפחה, מורים וחברים, תמונות רבות, ושירים שנכתבו לזכרו. כתבה אמו: "מיום היוולדך היית ילד מיוחד במינו, תמיד מחייך, נעים הליכות, לא נוטה לכעוס ומוכן לעזור לכל אחד. אלוקים נתן לי אותך במתנה, אך המתנה הייתה לזמן קצר מאוד שזכיתי בילד כמוך. … כשהיית היה לי אור, אבל עכשיו אני רואה הכול שחור. אנחנו עדיין לא מעכלים שיותר לא נראה אותך לעולמים, ומה שנשאר זה זיכרונות ומבטים. … אוהבים אותך ונזכור אותך, נתגעגע כל יום." כתב אביו: "… אלחי שלי היקר, יודע אתה כמה אהבתי ודאגתי לך, תמיד היית לי לגאווה, וכל מורה, גננת או סתם אנשים תמיד התפעלו מכישרונך וח?כמתך. מבטך התמים וחיוכך המתוק המיס כל כעס. הצלחת לסלול כל דרך שחפצה בה נפשך. … אין לי ספק כי היית נשמה נעלה … אתה כנראה נשלחת לשליחות שזמנה הסתיים, שבה השארת יותר שאלות מתשובות, והנסתר יותר מהגלוי. … אין רגע ביום שאתה לא מוזכר בכל דרך. מאבא שאוהב אותך, עד עמקי נשמתי." כתב אחיו אלעד: "… מאז שהלכת מאתנו עברתי שלבים שונים בתהליך האבל – הכחשה, עצב, כעס, ולבסוף הגעגוע – אותו געגוע לחיוך שלך שאותו לבשת גם בפעם האחרונה שראיתי אותך. … השלב האחרון, כך אומרים, בתהליך האבל, הוא ההשלמה, ושלב זה נראה מרוחק אלפי שנות אור ממני. הכאב אותו אני חווה כאחיך הוא עצום מלתארו במילים. … אלחי האיש, האדם, הגוף איננו – אבל הנשמה, הקול, החיוך המקסים והזיכרונות ממלאים אותנו בהתרגשות בכל פעם שמזכירים אותך. נמשיך לזכור ונמשיך להתרגש ולאהוב אותך לעולם." רעייתו של אלעד, מעיין, כתבה: "קשה להאמין שכבר חולפת לה שנה, מאז שעזבת אותנו. כמה דברים קרו מאז, ולא היית איתנו. מאוד כואב וחבל לי שלא זכיתי לראותך רוקד בחתונה שלי ושל אלעד ושלא זכיתי לקרוא לך גיסי. אני יודעת כמה אהבת ילדים וכמה היית יכול להיות דוד טוב לילדינו בעתיד. … החיוך שלך נשאר כזיכרון ממך אצלי. כל הסיפורים עליך מלאים בחיוך הזה, אי אפשר היה שלא לחייך אתך. … אתה מאוד חסר, תמיד תהיה חסר, אבל תמיד תהיה בלבנו." מורן, אחותו של אלחי, כתבה: "'תספר לי איך למעלה / תספר לי מה אתה מרגיש / אני תמיד חושבת עליך / הכול שונה לי בלעדיך / הלב כואב, לא מאמין / איך נקטפת כה צעיר / לגורל אין רחמים, הוא קוטף רק את הטובים…'. לצלילי השיר הזה אני חוזרת מהעבודה הביתה, נוסעת וחושבת כמה זה נכון, כאילו השיר נכתב עליך. מגיעה לצומת ליד הבית, וממשיכה לנסוע לכיוון של בית העלמין. מי היה מאמין, אלחי, שאני צריכה לבוא לכאן כדי לדבר אתך. כל כך הרבה תכניות היו לנו ביחד, והכול נקטע ביום אחד. … אוהבת אותך ומתגעגעת המון." כתב אחיו הצעיר אליאב: "… אתה המודל שלי לחיקוי. אני רוצה להיות כמוך – יפה ורזה, ולכבוש כל אחד עם החיוך כמו שלך. … באהבה ללא קץ." כתב לו חברו דניאל פרץ: "…לא יכולתי להאמין ולקבל איך מכל האנשים שיש בעולם דווקא אלחי, שהיה כל כך צדיק וירא שמים, כל כך טוב לאחרים, ייקטף בתחילת חייו. קשה לשכוח את החיוך המלאכי שליווה את כולנו במשך כל כך הרבה זמן. אבל אני יודע ומאמין שאלחי נמצא אתנו. מתפלל עלינו ומליץ יושר לפני שוכן המרומים. לעולם לא אשכח את אלחי, את הזכות העצומה שנפלה בחלקי להיות חברו. … אני חושב שהדבר העיקרי שלמדתי מאלחי הוא שלא משנה באיזה מצב תהיה, דע תמיד לחייך ולהסתכל על הכול בצורה אופטימית וחיובית, וממילא כשיש שמחה ויש אמונה כמו שתמיד היו לאלחי – הכול הסתדר בצורה הטובה ביותר." כתבה הדודה ליסט: "אלחי, היית ילד טוב, ילד חייכן, שחיוך אחד שלו משכיח עצב ודאגה מלבך. … כשנכנסת אלינו הביתה הבאת אתך אור גדול וחיוך שובה לב. הילדים ראו בך אח גדול ונהנו תמיד לשהות במחיצתך. לעד נזכור את הטיולים המשותפים שעשינו אתך ביחד עם המשפחה. אתה דאגת להצחיק את כולם ולהשרות אווירה טובה ושמחה. לא החסרת שום טיול משותף, תמיד היית שם והיה לך תפקיד משמעותי – היית צוות הווי ובידור. … כל כולך היה נתינה אחת גדולה לכל מי שחפץ בכך. לעולם לא נשכח את הדמות החיובית שלך, צדיק ואוהב תורה ודרך ארץ…" כתב גיא אברהם: "… נכנסת לי ללב ברגע הראשון שראיתי אותך. הברק בעיניים – כמו עיני מלאך. … הייתי בטוח שאתה תגיע הכי רחוק, אבל לא ידעתי שזה יהיה כל כך רחוק ושלא נראה אותך יותר…" כתב מתן ניזרית: "אי שם, בשנת 2000, הכרתי לראשונה את אלחי. אין סיכוי שלא הייתי שם לב לאלחי… אמנם די ביישן, אך ברגע שהבחור נפתח, אתה מגלה אישיות בלתי רגילה! חכם, פיקח, מצחיק עד דמעות, רגיש, שנון שאין כמותו, חבר נאמן, בעל מידות דגול, אהוב ואהוד פשוט על כל ברייה! … במותו ציווה לנו אלחי חיים מלאי שמחה וצחוק, ועלינו להיות גאים בכך שנפל בחלקנו להכיר אדם כה מיוחד. לא אשכח אותך לעולם, חבר!!" כתב אליעד דיכטר, חבר לשירות: "… אלחי היה אדם טוב לב, רצה לעזור בכל דבר לכל אחד. תמיד רצה לתת ולתרום ולהתנדב. … אהבתי את אלחי כמו אח, אין הרבה אנשים כמו שהוא היה – טובים ומלאים שמחת חיים, עם חיוך כל הזמן על הפנים, שתמיד אוהבים לעזור. … למדתי וקיבלתי ממנו שצריך לקחת הכול בטוב, והכול לטובה, ולחייך כמה שאפשר." כתב רותם סרור: "אלחי היקר, היית בן אדם מקסים, שופע קסם אישי עם חיוך תמידי על הפנים, מלא חום, אהבה ואהדה כלפי הסובבים אותך. … חסרונך גדול. חסר לנו אותך, האדם שסביבו תמיד הרבה חברים, שבחברתך היה כיף להיות, לצחוק ולשכוח מהצרות … לא אשכח אותך לנצח חבר יקר." כתבו חיילי צוות האפסנאות: "אין אחד שלא הכיר אותך / ואת החיוך המקסים שלך. / תמיד היית מוכן לעזור בשמחה, / היית אדם עם אופי ואישיות מדהימה. / בן אדם שתמיד מפגין אהבה ושמחה לכולם, / דע כי השארת חותם!" כתבו מאור ואלירז: "לא יכול לחיות עם הכאב הזה / לחיות בלעדיך, רוצה להיות אתך, קרוב אליך. / שלום חבר, קשה לי לדבר עליך / להיזכר ולחשוב שלא אראה שוב את פניך / כי בלעדיך חסרה לי פינה / נעלמה מנגינה / געגועים שמתחזקים שוב לא נותנים לי לישון / והגרון שנחנק מדמעות האסון / אתה היחידי שצבעת את חיי במכחול / כי חוץ מחבר היית אח והיית לי הכול / אני מסתכל על השמים אתה רואה אותי שם / הכוכבים שזורחים, אנשים שבוכים / על הלב שנדם…" אלחי הונצח בדרכים שונות. קבוצת הנוער בקט-רגל בבאר שבע הסבה את שמה ונקראת על שמו – "קבוצת אלחי פדלון". הקבוצה זכתה במקום הראשון בטורניר מחלקת הנוער של אליפות באר שבע בקט-רגל לנוער. עץ לזכרו של אלחי ניטע בהרי ירושלים על ידי הדי שמעון, מקהילת יהודי ארצות-הברית. כתבה הדי למשפחה: "אני מקווה שהעץ הזה יגדל לתפארת – בדיוק כמו שגידלתם את אלחי, וששורשיו יאחזו באדמה כמו שזכרו לא יימחק לעולם."