פדידה, יצחק (“ז’קי”)

בן שמעון וחנה. נולד בתשעה באב תש"ה (19.7.1945) באורן שבאלג'יר. קרוב לשנתיים היה גילו כאשר עזבו הוריו את אלג'יר מתוך החלטה לעלות לארץ. עלייתם היתה כמעפילים והם נעצרו במחנה המעצר שבקפריסין. רק בסוף נובמבר 1947 הגיעו לחופי הארץ – ויום לפני הכרזת המדינה באו"ם. תחילה גרו בראשון- לציון ושבעה חדשים לאחר-מכן עברו לגור בחיפה. כאשר הגיע יצחק לגיל-הלימודים התחיל ללמוד בבית-הספר היסודי "בית יצחק" שבשכונה והיה קולט את חומר לימודיו – וסימן לכך היה הציון הטוב שהיה מקבל. חבריו-לכיתה אהבו אותו כי יצחק אהב לעזור לכל מי שהיה זקוק לעזרה. בייחוד הצטיין בשיעורי- המלאכה, בציור ובעבודות-יד. את לימודיו היסודיים סיים בהצלחה רבה ואז יצא לעזור בפרנסת משפחתו, כי זו היתה ענפה מאד – ומכאן שלא היה לאל ידם של ההורים לתת ליצחק חינוך על-יסודי. בגיל י"ז התחיל יצחק לחלום על הקריירה הצבאית שלו והקדים את גיוסו לצה"ל. הוא גויס באוגוסט 1963. לאחר שחרורו מן הצבא חזר לחיים האזרחיים ועבד כמסגר במפעל תעשייתי במפרץ חיפה ומעבידיו אהבוהו מאד והיו שבעי-רצון מעבודתו. הוא היה שמח ועליז וקולו היה נעים וכן ידע לחקות קולות ולעשות כל מיני להטוטים. חלום-ילדותו היה התיאטרון. הוא שאף להיות שחקן בו. לאחר שחרורו מהצבא נרשם כשחקן-חובב בתיאטרון העירוני בחיפה אלא שלא עלה הדבר בידו. כאמור, את הוריו אהב אהבה רבה וזה התבטא לא רק בעזרתו להם אך גם בהנעימו להם זמירות בשבתו עמם. תמיד היה הולך עם אביו להתפלל וכך היה גורם להורים אושר רב. הטיולים בכל חלקי-הארץ היו אהובים עליו מאד, הן בקיץ והן בחורף, ובהם אהב לבלות שעות רבות. בשנת 1965 הכיר את חברתו אשר לא נפרד ממנה עד יומו האחרון. במאי 1967, בימי הכוננות שלפני מלחמת ששת הימים, עקב במתיחות אחרי כל התפתחות העניינים והיה מרגיע את הוריו והיה אומר שאין מה לדאוג: "אם צה"ל ייגרר למלחמה", היה אומר, "אין ספק שהוא ינצח וימגר את כל צבאות-העולם". הוא חיכה בקוצר-רוח לצו-הקריאה וכשקיבל אותו מיד ארז את חפציו ונפרד מביתו כשחיוך מאיר את פניו. הוא צורף לסיירת-השריון כחובש (את קורס החובשים עבר בהצלחה בדצמבר 1966). הוא השתתף בקרבות על הגדה המערבית של הירדן ועל הרמה הסורית. ביוני 1968 שוב נקרא למילואים ויצא לשרת כחובש יחד עם היחידה לתפקיד-הגנה מיוחד בסיני על גדות התעלה. אך ביום י"ב בתמוז תשכ"ח (8.7.1968), אחרי שחזר מחופשת-בית של ימים מספר, נפל בירייה של צלף מצרי כשהתנדב לעזור למ"כ בעבודת-ביצור על שפת תעלת סואץ מצפון לפורט תאופיק. הובא למנוחת- עולמים בבית-הקברות הצבאי בחיפה. במכתב-תנחומיו להוריו כתב מפקד-היחידה: "בנכם גילה רוח-התנדבות פעמיים. בעת שהתנדב לצאת ליחידה ובעת נפלו בצאתו לעזרת אחד המפקדים כדי לסייע בידו בביצוע-המשימה. זכר בנכם ילווה אותנו תמיד כאות ומופת לנכונות, לעזרה ולחיילות טובה". בספר "האילנות שנגדעו" לזכר בני קרית-חיים שנפלו, הוקדשו לו עמודים מספר.