פאר (פתחי), פנחס

פנחס, בן ויקטוריה ויחזקאל, נולד בשנת תש"א (1940), בבצרה, לחוף שט-אל-ערב בדרום עירק. עם תום לימודיו בכיתה הרביעית של בית-הספר היסודי, עבר ללמוד בבית-הספר היהודי "אליאנס" בעיר הולדתו. בשנת 1951, בהיותו בן אחת-עשרה, עלה ארצה עם משפחתו וסיים את הלימודים היסודיים בקיבוץ יקום. אחרי כן, המשיך את לימודיו בבית-הספר המקצועי "מקס-פיין" בתל-אביב. פנחס היה הילד החמישי במשפחת פתחי, והשמחה עם לידתו הייתה גדולה. הוא היה ילד עירני, עליז ומלא שמחת חיים, שניחן בבריאות ובמבנה גוף חסון וחזק. במשך השנים התבלט בקומתו הגבוהה ונהיה הגבוה בבני המשפחה כולה בעירק. הוא לא היה עד לתקופת הפוגרומים ורדיפות היהודים, ולכן לא ראה ולא הבין את האיום המרחף תדיר מעל ראשו של בן הדת היהודית בארץ ערבית. הוא הרבה להתקוטט עם ילדים ערבים בני גילו, למרות אזהרותיהם החוזרות ונשנות של הוריו, מפני מעורבות יתר בחיי שכניו. למזלו היה ילד מגודל וחזק מכפי גילו, כך שיצא מכל התגרות וידו על העליונה. שלושה אחים קטנים נוספו למשפחה לאחר שנולד פנחס, כך שבשעה שעלתה ארצה, כבר מנתה המשפחה עשר נפשות. בארץ שוכנה המשפחה הענפה באוהל במעברה בסביבות תל-אביב. תנאי החיים הקשים לא הפריעו לפנחס. הוא התברך בגישה אופטימית ובחוש הומור ואפילו נהנה מן החיים באוהל. כעבור שנתיים הצטרף לתנועת נוער בקיבוץ יקום ושם התחנך לערכים ושם גם התגבשה הכרתו בציונות ובארץ ישראל כבית לאומי לעם היהודי. פנחס היה אהוב מאוד על בני המשפחה. היה לו כישרון ליצור סביבו אווירה עליזה והיה לו אוצר בדיחות עשיר, שידע כיצד להשתמש בו במקום הנכון ובזמן המתאים. אין פלא שבכינוסים המשפחתיים היה פנחס ה"מסמר" וכאשר נעדר מאירוע מסויים מיד הורגש הדבר. פנחס גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1957 והוצב לחיל הרפואה. תחילה הוצע לו לשרת כמכונאי, אך הוא דחה זאת בתוקף. "בצבא" – אמר – "אני צריך להרגיש כמו חייל. את המכונאות אני משאיר לחיים האזרחיים". ואכן מבוקשו ניתן לו והוא נשלח לקורס מ"כים וסיים שם בהצלחה מלאה. לאחר הקורס הוצב באחד מבסיסי ההדרכה כמדריך טירונים. פנחס זכה להצלחה רבה בתפקידו ומצא סיפוק מיוחד בעובדה, שבידיו הופקדו אנשים שעליו להופכם לחיילים. הוא מילא תפקיד זה עד תום שירות החובה שלו. לאחר תום השירות הסדיר בצה"ל, נשא לאישה את חברתו תקווה ובנה אתה בית חם ומלא שמחה בחולון. הוא היה איש משפחה מסור ונאמן, ואהב מאוד את אשתו ואת שתי בנותיו, מירב ולימור, שנולדו ברבות הימים. הוא הצליח להגשים בחייו את כל החלומות שהיו לו כנער וכמבוגר. חייו בחיק משפחתו היו רצף ארוך של שמחה ואושר. הוא השכיל לנהל את חיי המשפחה שלו על מי מנוחות. תמיד השתבח והתפאר בפני ידידיו באישתו ובבנותיו, אשר ידעו להעניק לו אושר וסיפוק של בית מלא חיים. חבריו אהבו לבקר בביתו, לאכול ממעשי ידיה של תקווה, לצחוק ולבלות יחד שעות ארוכות. במלחמת יום הכיפורים השתתף פנחס בתפקיד נגד יחידתי בקרבות הבלימה הקשים, שניהלו כוחותינו נגד הצבא הסורי ברמת הגולן. ביום י"ד בתשרי תשל"ד (10.10.1973), בהיותו בסביבות מושב אל-על, נפגע פנחס בהפגזה של האויב תוך כדי הגשת עזרה לפצועים, ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחולון. השאיר אחריו אישה ושתי בנות, הורים, אחים ואחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון: "הוא היה חייל מסור וחבר למופת. כל מי שהכירו אהבו".