בנם השני של פביאן-לאה ושלום. נולד ביום ג' באייר תשנ"א (17.4.1991) במושב ערוגות. אח לשקד ולגיא. דן היה ילד יפה תואר ושקט, שעמד על דעתו בדברים החשובים לו. דן גדל במושב ערוגות, למד בבית הספר היסודי, אזורי וקהילתי "מבואות" במושב באר טוביה. אחר כך המשיך את לימודיו בתיכון האזורי "באר טוביה" במגמת תקשורת ומחשבת ישראל. הוא היה פעיל בתנועת הנוער "בני המושבים", תחילה כחניך וכשבגר – כמדריך. בדרכו השקטה סחף אחריו את חניכיו. הוא הקפיד ליטול חלק בפעילויות השונות של התנועה, ובעיקר אהב פעילויות חוץ כגון טיולים, ימי סיור ופעילויות לילה למיניהן. במשך מספר שנים היו דן וחבריו אחראים על הכנת כתובת האש "יזכור" ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ועל זו של חג המעלות במושב ובמועצה האזורית. למרות מחלת הלב התורשתית אותה נשא – התעקש דן לחיות כמו כולם, ואכן תמיד עשה כל דבר כמו כולם ולא סיפר דבר על מגבלותיו, אף לא לחבריו הקרובים. חבריו הרבים של דן אהבו את חוש ההומור שלו ואת שנינותו. הם ידעו כי אפשר תמיד לסמוך עליו שיגיע כשצריך, יעזור ויושיט יד. היה לו ידע רחב במגוון רב של תחומים, וכשדיבר האחרים תמיד הקשיבו. כבר בילדותו אהב דן את המדינה והיה ציוני גאה. על זכייתו של הגולש גל פרידמן במדליית זהב באולימפיאדת אתונה כתב בעלון בית הספר, בהיותו בכיתה ו': "אף על פי שנדרש גל להוריד את דגל ישראל מהגלשן בשל החשש להתנקשות בחייו, הוא לא הוריד את הדגל. אני חושב שגל פרידמן הוא ציוני אמיתי, ורק בגלל זה שווה להעניק לו את הגביע". דן, שהיה קשור מאוד למשפחתו, ספג את רוחה, רוח הנתינה. כמי שגדל במשפחה שההתנדבות היא נר לרגליה הִרבה דן לתרום מעצמו ולעזור לזולת, תמיד מתוך צניעות ובשקט הפנימי שאפיינו אותו. במסגרת לימודיו בתיכון התנדב לפרויקטים שונים, בין היתר להכנת חדר הנצחה לנופלים במסגרת הפרויקט "סיפור חייו". על עבודתו בפרויקט זה קיבל דן מכתב הוקרה ממנהלת השכבה איילת לוי, ששיבחה אותו על תרומתו: "ברצוני להודות לך מקרב לב על העבודה הרבה שהקדשת בהכנת חדר ההנצחה לנופלים במסגרת 'סיפור חייו'. השעות הארוכות, הרצון ושיקול הדעת שלך תרמו רבות להצלחת הפרויקט והפיכתו למרתק ומרגש". כשהגיע זמנו להתגייס פטר צה"ל את דן משירות צבאי, אולם הוא התעקש, נלחם במערכת הצבאית והגיש ערעור. רצונו העז היה לתרום למדינה ולשרת בצה"ל כמו כולם. בערעורו על הקביעה כי לא יוכל לשרת בשטח אלא רק בתפקיד משרדי כתב דן: "ברצוני לבקש מכם לשקול שנית את החלטתכם ולאפשר לי לשרת גם בתפקידים הדורשים יציאה לשטח. אין לי ספק שרופאיי והוריי לא היו תומכים בבקשתי, אם הייתה מסכנת אותי ולו במעט. מאוד חשוב לי לשרת בצה"ל שלוש שנים בשירות משמעותי ומועיל, כמו כל בני גילי, חבריי ואחי, הנמצא כיום בקורס קצינים, ולפי החינוך שקיבלתי בבית". ביום 19/11/2009 התגייס דן ושובץ ב-669 יחידת החילוץ של חיל אויר אך בקש לעבור יחידה והגיע למרפאת המרהו"ם (מרכז הטסה והכשרות מיוחדות) במפקדת זרוע היבשה, והתעתד לצאת לקורס חובשים. על דן כחייל סיפר סגן-אלוף דוד רם, סגן מפקד המרהו"ם: "אתה, אשר כל כולך הגשמה, יישמת בפועל את המילה 'התנדבות'. דרכינו נפגשו כאשר אימך המקסימה לאה פגשה אותי וסיפרה לי על בנה אשר מתנדב לצה"ל ולא בא לידי מיצוי בתפקידו, ורצונו רק לתת ולתרום עוד לצה"ל. לאחר שהצלחנו להביא אותך ליחידתנו פגשנו בחור מדהים אשר לא ניכרים בו שום סימני חולי או חולשה, ועם מוטיבציה לחתור לעשייה רבת משמעות בכל מחיר. בשיבוצך במחלקת הרפואה ועקב המגבלות הרפואיות, נשארת בהמתנה עד לקורס החובשים. בזמן הזה תפסת אחריות וביצעת תפקיד חשוב, אשר הביא את מחלקת הרפואה להישגים בביקורת האחרונה; ומעל לכול שיפר את הטיפול במפקדים, בלוחמים, בחיילי מפקדת המרהו"ם וביחידות ההטסה". במקביל לעבודתו המסורה במרהו"ם טיפח דן את סביבת עבודתו ובחצר המרפאה בנה גינה. לשם כך גייס כספים מגורמים שונים, שתל צמחים שקנה ואף התקין בגינה ערסל, בו התגאה מאוד. דן היה גאה בהיותו חייל ולא מיהר לפשוט את המדים כששב לביתו. לאחר שחבר טוב של אחת החובשות ששירתה עימו נהרג, אמר לה דן: "אני חושב שאם אדם יודע שימיו ספורים והוא יכול לבחור באיזו צורה למות, הוא יבחר למות כחייל". דן, שהיה חרוץ ואהב לעבוד, לא נרתע מעבודה פיזית קשה. הוא עזר רבות לאביו בעבודתו ויצא עימו לימי עבודה ארוכים. ובכלל, עם אביו שלום הייתה לדן מערכת יחסים קרובה, והשניים לא נזקקו למילים רבות בכדי להבין זה את זה. בימיו האחרונים קיבל דן חופשה מיוחדת מהצבא על מנת לסייע לאביו בעבודה. משחר ילדותו שאף דן ללמוד הנדסת בניין ודיבר על כך עם חבריו. הוא רצה לשפר את ציונו במבחן הבגרות במתמטיקה ואף להיבחן לחמש יחידות לימוד במקצוע זה, מפני שידע שהדבר יעזור לו להתקבל ללימודים באוניברסיטת באר שבע, שם תכנן ללמוד. אך דן לא זכה להגשים תוכניות אלה. רב-טוראי דן פארן נפטר בביתו ביום ד' חשוון תשע"א (12.10.2010), בלילה שבין יום שני לשלישי מדום לב. בן תשע-עשרה היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בכפר אחים. הותיר אחריו הורים ושני אחים. ספדה לו סגן ניצן אמדו, המפקדת הישירה שלו: "אני זוכרת את היום שדן הגיע למרפאה, ישבנו ודיברנו, אמרתי לו, 'שלום, אני המפקדת החדשה שלך', וסיפרתי על עצמי. לאחר מכן דן סיפר לי את סיפורו וביקש דבר אחד: להיות שווה, כמו כולם. דן שירת תחת פיקודי במשך חצי שנה. במהלך שירותו השקיע והיה מסור לעבודה, עזר לחבריו ותמיד היווה עבורם דוגמה ומודל לחיקוי. כאשר היה קצת קשה, דאג להשתמש בהומור ולהפיג את המתח. תמיד התייחס לכל מטופל במרפאה בכבוד ובאכפתיות". סגן-אלוף דוד רם נפרד ממנו באומרו: "דן, כמפקדים אנו נמשיך לפעול בכל הכוח על מנת שחבריך למחלקה, למפקדת המרהו"ם, וגם אלו הבאים אחריך ימשיכו לעשות הכול כדי לתת ולתרום יותר. זוהי מורשתך, ממנה נלמד ונלמד – ועל ידי כך זיכרונך לנצח יישאר. נפרדים בעצב עמוק ומצדיעים לך כאח לנשק, חבר ואדם". חבריו הטובים של דן בנו לזכרו פינת זיכרון הממוקמת במרכז מושב ערוגות, ליד האנדרטה לחללי צה"ל. מתחת לעץ זית הוצב שולחן גדול שסביבו הוצבו ספסלי עץ ונשתלו צמחים פורחים. לדברי כל חבריו ומכריו מקום זה הולם את דן שאהב טבע, צמחייה וישיבה בחברותא. הפינה נחנכה ביום השלושים למותו, לאחר טקס האזכרה.
