ערקי, חיים

חיים, בן שמחה ויהודה, נולד ביום י"ח באדר תשי"ד (23.3.1954) בבית דגון. הוא למד שמונה שנים בבית-הספר היסודי-דתי בבית-דגון ושנתיים למד בבית-הספר התיכון "תורה ומלאכה" בתל-אביב. הוא השתלם במגמת מסגרות מכנית. חיים, בן להורים יוצאי תימן, היה ילד עליז ושובב. הוא גדל בכפר בית דגון ולמד להכיר גם את חיי הכפר השלווים וגם את העיר הסואנת תל-אביב, הסמוכה למקום מגוריו. בגן הילדים היה חיים ילד פעיל ועירני. הגננת הרבתה לספר על מעלליו ועל פקחותו. בבית-הספר היסודי היה תלמיד שקדן וחביב על מורים ועל תלמידים. "אלי היה 'מסמר' כל מסיבה", סיפרו חבריו, שכינוהו בשם חיבה "אלי". "הוא התבלט כליצן וכשובב גדול. העליזות וחדוות החיים שהמו בו לא ידעו גבול", סיפרה אחותו, אהובה. אלי השתתף בהצגות החוג הדרמטי ובארגון מסיבות וחגיגות, ולא החמיץ טיול ומסע רגלי ברחבי הארץ. הוא נבחר כנציג כיתתו במועצת התלמידים של בית-ספרו והיה פעיל גם במסגרת תנועת הנוער בבית דגון. כשסיים את לימודיו היסודיים עשה זמן-מה בפנימייה בכפר בתיה, שם למד חרטות, אלא שלא נקלט בחברת התלמידים. כתום מספר חודשים נטש את הפנימייה ובחר ללמוד במגמה של מסגרות מכנית בבית-הספר "תורה ומלאכה" בתל-אביב. שתי שנות הלימודים בבית-ספר תיכון זה היו טובות ונעימות. שוב היה חביבם של מורים ותלמידים, והוא גמל להם ביחסו הטוב, בנימוסיו הנאים ובשמחת החיים שלו. אלי אהב מאוד לשיר וניחן בקול ערב. הוא גם ניסה כוחו בכתיבה וכתב שירים על אהבה ועל חלומות. כתום שתי שנות לימוד החליט לצאת לעבוד. הוא מצא עבודה כסייד ואהב את מלאכתו. סיפרה אחותו: "כשסיים אלי עבודת צביעה, והקיר היה כשטיח צבעוני, התלהב ממעשה ידיו, ממש כצייר המשתבח במלאכת ידיו". שנתיים עבד בחריצות ובמסירות, והיסב קורות רוח מרובה להוריו. הוא היה עלם גבה-קומה ונאה, בעל שיער שחור ועיניים כהות, טוב-לב, חייכן ורוחו טובה עליו תמיד. חיים גויס לצה"ל בראשית מאי 1972 והתנדב לחיל השריון. לאחר הטירונות סיים בציון גבוה 95)!) את ההשתלמות בקורס למקצועות הטנק, ואחר-כך הוצב כתותחן טנק באחת מיחידות השריון בסיני. ביחידתו נחשב חייל טוב, אחראי ומסור לתפקידיו. ידידיו ליחידה מספרים על טוב לבו ועל נכונותו לעזור לחבריו ברצון ובמאור פנים. כולם זוכרים את ערבי השירה שניהל חיים, בדיחות שסיפר וחלומות שטווה. "כשהיה אלי בשטח, היה נדמה שהכל יסתיים בכי טוב, שאין שום סיבה לדאגה". את זמנו בחופשותיו הקצרות חילק בין המשפחה לבין חבריו הרבים. "אלי לא היה רק אח טוב ומבין, כי אם חבר של ממש", סיפרה אחותו, אהובה. "ידי זהב היו לו ולב זהב". כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים, הייתה יחידת השריון שלו פרוסה על קו התעלה. חיים ורעיו הגנו בגופם על מדינת ישראל, לחמו בעוז, בגבורה ומתוך אחוות-לוחמים שאין דומה לה. ביום י' בתשרי תשל"ד (6.10.1973), כשעה לאחר פרוץ הקרבות, הגיע הטנק של חיים לאזור "מפרקת", שבגזרה הצפונית של התעלה, שם נפגע מטיל נ"ט וחיים נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר-הרצל. השאיר אחריו הורים, אח ואחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. במכתב תנחומים למשפחה השכולה, כתב מפקד היחידה: "בנכם, רב"ט חיים ז"ל, שירת ביחידה בתפקיד תותחן טנק. הוא היה חייל טוב, אהוד על חבריו ועל מפקדיו, ושימש כמרכז באירועים חברתיים ביחידה". הוריו של חיים ז"ל תרמו לזכרו ספר תורה בנוסח תימן לבית-הכנסת בבית דגון.