ערן (ארנברג), עמירם

בן צבי ושאולה. נולד ביום כ"ו באדר א' תש"ח (7.3.1948) בתל-אביב בעיצומה של מלחמת-הקוממיות. בהגיעו לגיל- הלימודים למד בבית-הספר היסודי "היובל" ואחרי שסיים את לימודיו בו עבר לבית-הספר התיכון העירוני "כל ישראל חברים". במסגרת הגימנסיה עסק בספורט והצטיין בכדורסל, כדורעף וכדורגל. בנובמבר 1966 גויס לצה"ל לחיל-השריון אך עוד הוא בשירות-חובה פרצה מלחמת ששת הימים, וביום הראשון לקרבותיה, הוא כ"ו באייר תשכ"ז (5.6.1967), נפגע הטנק שלו בקרב על מוצבי רפיח וכך נפל. הובא לקבורה בבית-הקברות הצבאי לשעת-חירום בבארי ולאחר זמן הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים. מנהל בית-הספר התיכון ציין במכתב-התנחומים אל הוריו כי "עמירם היה מאותו גזע של נערי-ישראל המשתלבים בקושי במסגרת של בית-ספר, המקפיד על הישגים ועל תקנות, ואף-על-פי-כן בסופו של דבר, נערים אלה כובשים להם עמדה ומביאים כבוד לעצמם, לבית הוריהם, לבית-ספרם – ולמולדתם. מי פילל שנגזר על עמירם להגיע בגיל צעיר כזה לכבוד הגדול ביותר אשר לו זוכה האדם: לשלם בחייו הצעירים בעד קיום העם וקיום המדינה. חבר לספסל-הלימודים כתב על חברותו הנאמנה והמסורה, שכן הוא היה שותף לכל – בעבודה, באימונים, בבילויים ובחוויות. עמירם היה ישר ונבון ולא ידע פשרות. ער היה לכל הנעשה סביבו. קצת לגלגן ובקורתי ובעל חוש הומור המעורב עם הבריות וחביב על הכל. היה בחור רגשני שהיה מעורה בחיי בית-ספרו ומולדתו ותמיד נהג לאמר: "פה נולדתי ופה אמות כי זה המקום היחיד בשבילי. פה נמצאים חברי ורק כאן עתידי". ועוד חבר מספר עליו שלא פעם היה מפתיע את מוריו ואת חבריו-לכיתה בניצוצות של הברקה או של ניתוח מעניין. וויכוחים בסוציולוגיה פוליטית היו מעוררים אותו לפרקים להשמעת דעות מקוריות, שבהן גילה הבנה למתרחש בחיינו הפוליטיים, ורגישות לשלימות הדמוקרטיה שלנו. הוא חלם על צדק אופטימלי. בספר "קטופים באיבם", שהוציא בית-הספר התיכון העירוני "כל ישראל חברים" בתל-אביב לזכר בוגריו, הובאה רשימה עליו.