שלמה, בן אסתר ואברהם, נולד ביום י"ג בשבט תשי"ג (29.1.1953) בחיפה. הוא למד שנה בבית-הספר היסודי "אפגני", ואחר-כך המשיך בבית-הספר היסודי "קישון" וסיים את לימודיו שם בכיתה השמינית. כיוון שציוניו היו מעולים, המליצו מוריו ומנהל בית-ספרו, שימשיך ללמוד בבית-הספר "הריאלי", ששמו הולך לפניו כבית-ספר מעולה. שלומי כפי שכינוהו בחיבה בני משפחתו וידידיו, היה תלמיד עירני, חרוץ ומוכשר. מוריו זוכרים אותו כתלמיד מעולה ושקדן, שהבין על נקלה כל אשר נלמד בכיתה. אחר כך היה עוזר ברצון לתלמידים שהתקשו בהבנת החומר והיה מקדיש להם שעות ארוכות מזמנו החופשי. את מרבית שעות הפנאי שלו הקדיש לפעילות בתנועת הנוער "צופי ריאלי" ולעיסוק בספורט. שלומי היה צעיר רב-מרץ, עליז ואופטימי ובזכות תכונות אלו נתחבב על מכריו ועל ידידיו. חברים נהגו לבוא אליו כדי להתייעץ בו גם בבעיות אישיות. הוא ידע ליצור קשרים חברתיים בקלות וטבעיות ותמיד מצא שפה משותפת עם כל אדם ולו גם בעל רקע שונה מאוד משלו. אנשים אהבו להיות בחברתו, ומצאו בו עניין ותענוג. לא פלא הוא, שתמיד היה מוקף בחברים. שלומי הממושקף, נמוך הקומה והעגלגל היה צנוע ועניו למרות כל הישגיו. מעולם לא נהג עליונות ולא התפאר ביכולתו בבית-הספר, בתנועה או בצבא. חבריו סיפרו כיצד היה מוכן תמיד להאזין להם וכיצד מצאו אצלו תמיכה ועידוד. כפי שהיה נקי, מסודר ומקפיד גדול בעניני מוסר והגינות בבית-הספר, כך היה גם ביחסו לחבריו ולאנשים בכלל. מילדותו היה מאמין גדול בטוב הגנוז בבני-אדם ועשה רבות כדי לגלות מידה זו בחייו. ארבעה ימים לאחר שעמד בהצלחה גדולה בבחינות הבגרות, התגייס שלמה לשירות סדיר בצה"ל. שלמה גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1971 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות השתלם בקורסים השונים למקצועות השריון, והשלימם בהצלחה מלאה. אחר-כך נשלח לקורס מפקדי טנקים, שבסיומו הוצב לאחת מיחידות השריון בסיני. גם בצבא היה אהוב על הכול, על מפקדיו ועל פקודיו כאחד. המפקדים העריכוהו על יושרו, על הגינותו ועל האחריות הרבה שנהג בעבודתו. הוא היה איש שריון מעולה, שמקצועיותו עמדה במבחנים הקשים ביותר. הוא היטיב להכיר כל בורג וכל פינה בטנקים שלו והצטיין באחזקת הכלים ובתפעולם. החיילים אהבו אותו, כיוון שהיה היחיד בין המפקדים, שלא הרחיק עצמו מהם ושיתף עצמו בכל אשר עבר עליהם. הם העריצו אותו כאדם ובטחו בכישוריו כמפקד. במלחמת יום-הכיפורים השתתף שלומי בקרבות הבלימה האכזריים שהתנהלו באזור מוצב "אורקל", שעל גדות תעלת סואץ. על לחימתו באותו מוצב, שהייתה רצופה גילויי אחוות-לוחמים, אומץ-לב, תושייה וגבורה תוך חירוף נפש, הוענק לו "עיטור הגבורה". תיאור שעות חייו האחרונות הוא הסיכום הממצה ביותר לאישיותו המופלאה ולדמותו המיוחדת במינה של שלומי. וכך מתואר המעשה בתעודת העיטור: "ביום השישה באוקטובר, נטל לידיו את הפיקוד על מחלקת הטנקים, לאחר שהמפקד נהרג. ביום השבעה באוקטובר נע בטנק שלו בראש הכוח הנחלץ מהמעוז, כשהוא עצמו מפעיל את נשקו האישי, רימונים ואת תותח הטנק – לעבר כוחות אויב, שחסמו את היציאה מהמעוז, בטווח של מטרים ספורים. בהמשך התנועה, עלה הכוח הנחלץ על מארב אויב – והטנק שמתוכו לחם, נפגע. הוא הוביל את אנשי הצוות, שנחלצו מהטנק הפגוע, במסע רגלי לעבר כוחותינו, כאשר הוא נושא עמו חייל פצוע מחיילי תצפית, שנאספו על ידיו עוד קודם לכן. במשך כל הלילה, במסע מפרך בביצות, פקד על אנשיו ועודד אותם. למחרת, ביום י"ב בתשרי תשל"ד (8.10.1973), הגיע עם אנשיו לקו כוחותינו. בהשלימו משימה זו, נפל". שלמה הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בחיפה. השאיר אחריו הורים, אחות ושני אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סגן-משנה.
