בנם הבכור של רחל ויאיר. נולד ביום ד' בתשרי תשמ"א(14.9.1980) בקריית אונו. אח לסיון וליונתן. ילד חייכן בעל עיניים נוצצות וזורחות שגדל בבית חם ותומך, ספוג חום ואהבה. תמיר למד בבית-הספר היסודי הממלכתי-דתי "שילה" בקריית אונו והמשיך במכינת "גבעת שמואל". שנתיים לאחר מכן החליט לעבור לבית-הספר התיכון "מקיף דתי רוגוזין" שבאור יהודה. הוא בחר ללמוד במגמת אמנות וסיים את לימודיו בהצטיינות. "תמיר היה חבר אמיתי, איש יקר שתמיד היה ראשון להתנדב, מלא שמחת חיים וחדור אמביציה", מעידה סגנית מנהל התיכון; "בחור שנולד לגדולות", כתבו חבריו בספר המחזור. לתמיר הייתה נפש של אמן וכבר בבית-הספר היסודי ביטא את כישוריו בתחום הפיסול והציור. אחת מיצירותיו, שזכתה במקום ראשון, הייתה חנוכייה שקניה מעוצבים ומפוסלים בדמויות החשמונאים. במהלך לימודיו בתיכון "רוגוזין" השתתף בתכנית המצוינות "פרויקט מיכאל" – פרויקט בו מתנסים התלמידים בלמידה בנושאים ובתכנים שונים המכשירים אותם למיצוי היכולת והכשרים הלימודיים האישיים. במסגרת זו נבחר תמיר בהזמנה אישית לייצג את בית-הספר בבית הנשיא בירושלים. בהיותו בכיתה י"א, עיצב כרזה מיוחדת ומצמררת, שהוצגה בבית-הספר לקראת שנת היובל למדינה. ביצירה נראים שני חובשים, לבושים חלוקים לבנים, נושאים אלונקה שעליה שוכבת מדינת ישראל פצועה, מדממת ובוערת. יצירה זו זיכתה אותו באחד משלושת המקומות הראשונים, ופורסמה בעמוד הראשון של חוברת שהופקה במשרד החינוך. מוזיקה הייתה חלק בלתי נפרד מחייו ומאישיותו של תמיר והשתלבה בנפשו היצירתית. בכל פעם שיצא מהבית, היה חוזר עם תקליטור חדש, נכנס לחדר, מרכיב את האוזניות ושוקע בעולמו הפנימי. המוזיקה העניקה לו השראה ולצליליה היה מתחיל "לקשקש" ומוציא מתחת ידו ציורים רבי עוצמה. תמיר היה אדם עדין נפש, חובב חיות וטבע ומאושר בזכות העובדה שלא נתן לאף אחד להכתיב לו את דרך חייו. "עצמאות" ו"חופש" היו המושגים המרכזיים במשנתו: "אני צריך לעשות דברים בדרך שלי… תהיי שלמה עם עצמך… תחיי…" – היו ממשפטיו האופייניים. "אין חוק האומר שאתה צריך לבכות לבד. רק תמצא את הכוח שיעזור לך לסחוב את המשא" – מילים אלו, מתוך שיר של להקת "Paradise Lost", הלהקה שכה אהב, מתנוססות על אחד מקירות חדרו והיו המוטו שלו בחיים. על קיר אחר צייר ציור שמופיעים בו הסמלים שלום, אהבה וחוכמה. אלה, אומרים חבריו ובני משפחתו, היו הערכים שהנחו אותו בחיים. תמיר פעל על-פי העקרונות שהאמין בהם: כיבוד הזולת, דרך ארץ, נתינה והתנדבות. הוא התאפיין בכך שעשה את הדברים שאהב באמת והשפיע גם על אחרים לנהוג בדרך זו. שאיפתו הגדולה ביותר הייתה "להיות בן אדם טוב". ואמנם, היה אדם אחראי שהקפיד ללכת בדרך הישר, ידע להפריד בין עיקר לטפל, הפנים את החשוב ולא נתן לדיבורים הסתמיים להיתפס בראשו. לפני גיוסו, מספרת בת דודתו, בניגוד לחבריו הרבים שנסעו לטיולים בחוץ-לארץ, העדיף להשקיע את זמנו בעבודה במפעל כדי שלא להיות לנטל על הוריו ובכך שב והוכיח את רצינותו. תמיר, שספג בביתו את אהבת המולדת והנכונות להקרבה, היה "מורעל" אמיתי. "אם אתה לא מתגייס לקרבי, עדיף שלא תתגייס בכלל", הטיף לחבריו לאחר שקיבלו את הצו הראשון. כל מי שהכיר את תמיר ידע לספר על אהבתו לצבא ולחיים; בחור הדוהר עם שאיפותיו ובעל נכונות נפשית ודחף פנימי לפעול, להשקיע מאמצים ולהגיע להישגים. תמיר התגייס לצה"ל בסוף חודש יולי 1999 והצטרף לחיל ההנדסה. הוא עבר טירונות ואימון מתקדם, במהלכם הוכשר כלוחם בהנדסה קרבית והוצב בגדוד "להב" שבפיקוד הדרום. בתום תקופת ההכשרה עלה עם גדודו לקו ושירת בגזרת רמאללה. גאה היה בכומתה הכסופה ובסיכת הלוחם ובמהלך שירותו זכה בעיטורים רבים. הוא זכה בהערכת המפקדים, נקשר לחבריו ליחידה ואלה מעידים כי ידע לעודד, להקשיב, לתמוך, לייעץ ולתת מעצמו עוד ועוד על מנת להקל על האחרים, ותמיד עשה זאת בצורה חכמה, עניינית וצנועה. מועד שחרורו של תמיר הלך וקרב ונותרו לו עוד כארבעה חודשים לשירות. הוא טיפח חלומות רבים והחל לרקום תכניות לעתיד. עם שחרורו תכנן לטוס לסקנדינביה וליפן ובהמשך, ללמוד באקדמיה לאמנות ועיצוב "בצלאל". עם חבריו נקרא לתעסוקה המבצעית האחרונה בשירותו, אך ממשימה זו לא שב. סמל-ראשון תמיר עצאמי נפל בפעילות מבצעית סמוך לרמאללה ביום ח' באדר תשס"ב(19.2.2002) בעת שאייש עם עוד שבעה חיילים את מחסום עין-עריק. בלילה הצליחה חוליית מחבלים להתקרב למקום, תקפה את המוצב וירתה בחיילים מטווח קצר. תמיר נהרג במקום והוא בן עשרים ואחת. עמו נפלו מפקד המחלקה סרן משה עיני, סמל-ראשון מיכאל אוקסמן, סמל-ראשון מרק פודולסקי, סמל-ראשון בני קיקיס וסמל-ראשון ארז תורג'מן. עוד חייל נפצע בתקרית. תמיר הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בקריית שאול. מאות ליוו אותו בדרכו האחרונה. הותיר הורים, אחות ואח. סגן מפקד הגדוד ספד לו: "כשעלית לאוטובוס מנבי-מוסא לקו האחרון שלך היית חדור מוטיבציה. היית הראשון להוביל את חבריך וראשון להתנדב לעלות לשמירה, שהביאה לסופך". אמצעי התקשורת סיקרו בהרחבה את נסיבות האסון שהביא לנפילתם של תמיר וחבריו. הקריה האקדמית בקריית אונו מעניקה מלגת הצטיינות ללוחמים על שמו של תמיר, המותנית בהשתתפות בפרויקט התנדבותי שנתי ביחידה לקידום נוער. משפחתו של תמיר הפיקה לזכרו מצגת ובה תמונות רבות מתחנות חייו השונות, צילומים של יצירותיו, רשימות לזכרו וקטעי עיתונות שנתפרסמו לאחר נפילתו. המצגת מופיעה באתר האינטרנט של חיל ההנדסה ובה מופיע הקטע הבא: "תמיר היה בקומת אישיותו. עצום היה במידותיו התרומיות. שקט וצנוע, ממושמע וחרוץ. נפל על משמרתו – משמרת האמונה, משמרת האומה, משמרת הארץ ומשמרת האבות".
