דוד (דובי), בן מונה וזאב, נולד ביום ט"ז בסיון תש"ה (28.5.1945) על הר הצופים בירושלים. הוא גדל והתחנך בקיבוץ בארי שבנגב וסיים את לימודיו העל-יסודיים במגמה הומניסטית כללית. כשהגיע דוד לקיבוץ בארי, היה ילד בן תשע ומאחוריו ימים של "נדודים" ברחבי הארץ. הוא נולד בירושלים ואת שנות חייו הראשונות עשה ביערות הכרמל של קיבוץ בית אורן. כשמלאו לו ארבע שנים, שב אל הבירה והחל ללמוד במסגרת הגן ואחר-כך בבית-הספר. דוד היה ילד עירני ולמד בכוחות עצמו קריאה וספירה. כשהגיע לקיבוץ בארי התערה, חרף כל הקשיים, בחברת הילדים של "כיתת אשל". "בלימודים היה משכמו ומעלה, התעניין בשטחים רבים והפגין יכולת וידע רב", סיפרו חבריו. "היה בו טוב לב, שאנו, הילדים, פירשנו כחולשה. דובי היה שונה. מיוחד במינו. אחד משלנו – אבל אחר". משחר נעוריו היה חובב ספורט מושבע. הוא השתתף בפעולות ספורט שונות, והצטיין בריצה ובשחייה. סיפר אחד מרעיו: "דובי חלם הרבה בלילה, ונהג לדבר מתוך שינה. בשבילו 'אות הספורט' היה קדש הקדשים. תמיד התאמן לקראת המבחן. לילה אחד חלם, שהוא שובר שיא בריצה של 60 מטרים, ומגיע לשיא של 7.4… ואז – בעט בקיר…" שמות חיבה רבים ניתנו לו. היו שקראו לו "דובנצ'קי", אחרים כינוהו "דובר", והרבים בחרו בשם "דובי". ב"כיתת אשל" התבלט דובי בזכות סקרנותו הבלתי מצויה והאינטליגנציה הגבוהה שלו. הוא הצטיין ביושר פנימי, וכשידע שהצדק עמו, עמד על שלו ולא ויתר. הוא נטל חלק פעיל בחיי החברה. ערב גיוסו לצה"ל היה מלא שאיפות כרימון, עלם שדבק בהתלהבות בכל דבר שעסק בו. דוד גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1963 ובתחילה הוצב לחיל האוויר. אחר-כך הועבר לחיל השריון, אלא שלא שבע נחת מיחידתו בזמן הראשון. אך כשלמד להכיר את סודות השריון, "נתפס להתלהבות האופיינית לו והתאהב בחיל". הוא השתלם במספר קורסים, לרבות קורס למקצועות טנק וקורס למפקדי טנקים. הוא שירת כמש"ק טנקים ונודע בין רעיו כחייל מעולה ומסור לתפקידיו. במאי 1966, בתום שירות החובה שלו, שב אל קיבוצו, עבד זמן מה בענף הפלחה, ואחר כך התנדב לעבוד ברפת שחסרו בה ידיים עובדות. מטעם מזכירות הקיבוץ נשלח להשתלם בקורס רכזי רפתות, ובאותו זמן החל גם לעסוק באימוני שחייה והשקיע בפעילות זו הרבה זמן ומרץ. מלחמת ששת הימים פרצה כשהיה בעיצומו של קורס הרפתנים, והוא גויס ונלחם נגד המצרים בחזית הדרום. על חלקו במלחמה הוענק לו "אות מלחמת ששת הימים". אביו סיפר שמראות המלחמה השפיעו עד מאוד על בנו. "הוא חזר אחרי המלחמה שונה, מבוגר יותר". דובי נרתם שוב לפעילות ברפת ובשעות הפנאי שלו עסק בספורט ואימן אחרים בשחייה. "לדובי היה תמיד מה לעשות בזמן הפנוי שלו", סיפרו ידידיו. מתוך תחושת אידיאליזם מהולה בתבונה ובראייה מפוכחת של המציאות, ביקש דוד לשפר את איכות החיים בקיבוץ בארי, וניסה לתרום מן המיטב שבו לענף הרפת שריכז. "כל מה שעשה, עשה מתוך שאיפה לשלמות וגם מתוך מסירות ללא גבול וטוב-לב". הוא היה נקרא לתקופות של שירות מילואים והשתתף בקרבות מלחמת ההתשה. בשנים 1971 ו1972- נסע לאירופה, סייר בארצות רבות והתלהב מאוד מכל אשר ראה. באותה תקופה היה חבר במשמרת הצעירה של מפלגת העבודה והשתתף במערכת העיתון "רמזור", שיצא לאור מטעמה. שנה אחת לפני מותו נרתם לפעולות של ריכוז בתנועת הצופים, היה רכז אזור הדרום וגם נטל חלק בתכנון הג'מבורי. מלחמת יום-הכיפורים קטעה את מהלך פעילותו והוא בעיצומו. כשפרצה המלחמה נקרא ליחידתו בשבת אחר הצהריים, כשסיים את תורנות השבת ברפת. הוא נשלח לחזית הדרום ויצא עם כוח טנקים להדוף את כוחות המצרים. ביום השני למלחמה ניהל קרב אש במשך שלוש שעות עם המצרים, ליד גשר פירדאן. בצהרי יום י"ב בתשרי תשל"ד (8.10.1973), ניתנה פקודה להקים ראש-גשר בגדה המערבית של התעלה, ובמהלך פעולה זו נפגע דוד בטנק שלו מטיל נ"ט ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ בארי. השאיר אחריו הורים ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "דוד ז"ל, ששירת כאיש צוות טנק ביחידת שריון, היה אהוב על מפקדיו ועל חבריו ומילא את תפקידו ללא דופי". בני משפחת עפר, ידידים ורעים בקיבוץ בארי רשמו דברים על אישיותו ועל דרכו של דובי בספר זיכרון שהוציא לאור קיבוץ בארי לזכר שלושה מחברי המשק שנפלו במערכה; זכרונות על דובי, פרי עטם של הוריו וידידיו, הועלו גם ב"יומן בארי;" מדי שנה בשנה נערכות תחרויות שחייה מטעם המועצה האזורית "אשכול", לזכרו של דוד עפר ז"ל.
