עפרוני (סקוברוניק), יחיאל נתן

בן פרומה ודוד צבי הלוי. נולד בשנת תרס"ב (1902) בווארשה, פולין. בשנת 1917 עלה לארץ-ישראל, הצטרף לקבוצת חלוצים ועמם עבד בייבוש ביצות כברה ובפרדסי השרון. מאז עלייתו שקד ללא הרף להשפיע על בני משפחתו, בנקאים וסוחרים אמידים, לעלות גם הם. מאמציו נשאו פרי ולאחר מאמץ של שנים אחדות עלתה המשפחה ארצה והשתקעה בבת גלים שליד חיפה. תוך כדי עבודתו בחקלאות החל ללמוד בהתכתבות את מקצוע הנדסת הדרכים ולאחר שנים אחדות קיבל את התעודה והתואר. הוא הצטרף לארגון ה"הגנה" ומטעמו נשלח לעבוד במחלקת העבודות הציבוריות של ממשלת המאנדאט. הוא עשה תקופה ארוכה במחנה המעצר בעתלית כמהנדס ראשי של פרוייקט סלילת הכביש חדרה-עפולה (ואדי ערה). בשל מזגו הנוח ונועם הליכותיו נתחבב על האסירים, יהודים וערבים כאחד, וגם סייע ליצירת קשרים בין מפקדת מחנה עתלית למוסדות ה"הגנה". הוא היה חבר במועצת קריית מוצקין ואחר נישואיו עבר להתגורר בירושלים. כיום כ"ו בטבת תרצ"ח (30.12.1937), בשובו הביתה מן העבודה, הותקף האוטובוס שבו נסע ליד אבו-גוש על-ידי מרצחים ערבים. יחיאל נפצע בבטנו ונהרג במקום. הוא הובא למנוחת עולמים במחלקת הקדושים שבהר הזיתים בירושלים. הניח אשה ובן.