עפגין, עמירם

עמירם, בן יונה וזכריה, נולד ביום י"ח בטבת תש"ט (19.1.1949) בתל-אביב. הוא סיים את לימודיו היסודיים בבית-הספר "מנ"ס" על-שם משה שרת במושב סגולה. את לימודיו התיכוניים סיים בפנימייה "כרמית" לילדים מחוננים, הקשורה עם "אורט" בירושלים. עמירם נולד כבן ראשון להוריו, לאחר אחותו הגדולה ממנו בשנתיים. כבר בהיותו ילד קטן ניכר באופיו המיוחד במינו. הוא ידע להתגבר על קשיים בלי להתלונן, ומעולם לא התנגש ולא הסתכסך עם הזולת. כמו כן הצטיין במשחק ובדמיון יוצר. הוא נמשך אל הטבע ואל עבודת האדמה, ואהב מאוד את הכלים החקלאיים. מטבעו ניחן בסקרנות רבה וביקש לחקור כל דבר, לפרק, להרכיב ולהבין את דרך הפעולה של כל חלק וחלק במנגנון. כשגדל מעט והחל מבקר בבית-הספר, קנה לו חברים רבים, שבחרו בו להיות מנהיגם. אך הוא לא רצה בזאת, שכן היה ביישן ונחבא אל הכלים, ורחוק מהמולת הצעקות והדחיפות של ילדים בגיל זה. מאז ומתמיד לא הושפע ולא הגיב על מחמאות, שהשמיעו אנשים על פקחותו ועל יופיו. הוא התפתח ונהיה נער נבון ורגיש, שאינו מסתפק בתשובות סתמיות על שאלותיו. מוריו, שאהבוהו מאוד, נאלצו להתאמץ מאוד כדי לספק את סקרנותו ואת צמאונו לדעת. ברבות הימים נולדו במשפחתו עוד שלוש בנות והמעמסה הכלכלית גדלה. עמירם ראה עצמו כגבר השני בבית לצד אביו, ונהג לעזור לו אחרי שעות הלימודים. הוא גם סייע לאמו ונטל על עצמו רבות מעבודותיה, כדי שתוכל לשבת מעט במנוחה עם יתר בני הבית. עמירם אהב אנשים והשכיל להבין ללבם, כשספרו לו על בעיותיהם וכאביהם. הוא ידע לראות ולהבין דברים בלי שנוסחו באומר. מעולם לא שפך את לבו לפני הזולת ולא ביקש שיעזרו לו. הוא ידע לשאת בעול ולעמוד בלחץ בשלוות נפש ובתבונה. מטבעו ניחן בכישרון כתיבה ויכולת לתאר מצבים בכתב ובמלים, וכן בכישרון מוסיקלי ונהג לנגן לעצמו במשך שעות בגיטרה שלו. בדרך כלל נהג לצייר את הדברים שראה ואהב והשאיר אחריו ציורים רבים של מכוניות ספורט, של סוסים בתנועה וברגיעה ושל נופים שהרשימו אותו. הוא אהב לטייל בירושלים ובעיקר בשבתות, שעה שלמד בפנימייה "כרמית". תמיד הצטיין בלימודים ושקד עליהם ברצינות רבה, בלי לחשוש שילגלגו עליו בשל כך. חבריו לכיתה העריצוהו על הישגיו ושמחו בהצלחתו, משום שאהבוהו כאדם וכחבר, מה גם שישב אתם פעמים רבות ועזר להם בעבודותיהם. ב"כרמית" בחר ללמוד במגמה לאוטומכניקה (מכונאות רכב), שהייתה קרובה ללבו, בהיותה מזיגה של מחשבה עם מלאכת כפיים. בשנה הראשונה ללימודיו נערך יום ספורט לכל תלמידי בתי-הספר התיכוניים בירושלים, ועמירם ייצג בתחרות את בית ספרו. הוא תכנן את ריצתו בהיגיון וסיים את הסיבוב הראשון בין האחרונים, את הסיבוב השני בין האמצעיים, וכשחבריו כבר אמרו נואש, פתח לפתע בריצה מאומצת והגיע ראשון במירוץ. עמירם גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1967. הוא התנדב לחיל האוויר ועבר את מבחני הטיס וקורס צניחה. כעבור כשנה, כאשר כבר היה טייס "פוגה", עבר הסבה לחיל השריון, כדי להמשיך ולפעול בתחום המכונות והטכניקה אשר אהב. בצבא העריכו אותו מפקדיו כאדם וכחייל, שמילא את תפקידו במסירות רבה, בקור רוח ובאומץ לב. לאחר שסיים את שירותו הסדיר היה נקרא לעתים לתקופות של שירות מילואים פעיל. לאחר ששוחרר חזר עמירם הביתה ומיד נפנה לארגון חבורות רחוב ביישובים הסמוכים למקום מגוריו. הוא הקדיש להם הרבה זמן ומרץ ועבד עמם חודשים ארוכים ללא תשלום. בתבונתו הצליח לשכנע גם את מוסדות הסעד והתרבות, שהכירו במפעלו ועזרו לו. נוסף על כל אלה המשיך את לימודיו בשלוחת הטכניון בבאר-שבע וכשלושה חודשים לפני פרוץ המלחמה נשא לאישה את חברתו נאוה והקים עמה בית בישראל. במלחמת יום-הכיפורים השתתף עמירם בקרבות הקשים בחזית סיני. בקרב שנערך ביום כ' בתשרי תשל"ד (16.10.1973) ליד ראש הגשר, בגזרה המרכזית של תעלת סואץ, נפגע הטנק שלו ועמירם נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בכפר ורבורג. השאיר אחריו אישה, הורים וארבע אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. בית-ספרו ומושב סגולה הוציאו לאור חוברת לזכרו ולציון דמותו.