ענתבי, אהרן (רוני)
בן רחמים ונזירה. נולד ביום כ"ט באב תש"ו (26.8.1946) בירושלים. במלחמת-הקוממיות נתייתם מאמו כאשר נפגעה בידי צלפים ירדנים – והוא אז בגיל רך. עד גיל שש חונך אהרן בבית-ילדים "ויצו". לאחר-מכן המשיך את לימודיו בתלמוד-תורה "אור החיים" וסיים אותם בהצלחה מרובה. את לימודיו העל- יסודיים החל בישיבה ברעננה, אך בשל רצונו העז להיות בקרבת אביו עבר כעבור שנה לישיבה תיכונית "מרום ציון", אשר בה הצטיין מאד ונתחבב על כל מוריו. כאשר סיים את לימודיו שאף לשלב את שירותו הצבאי ברכישת השכלה פדגוגית, מאחר שראה את עתידו בהוראה. לשם כך החליט להמשיך את לימודיו במכון התורני-הפדגוגי שליד ישיבת "הדרום" ברחובות. בעת ובעונה אחת התחיל לשרת בנח"ל הדתי – זה היה באוגוסט 1966 ומפקדיו ציינו אותו לשבח על התנהגותו למופת. אהרן היה "בחור ישיבה", במלוא מובן במלה, שיטתי בתפקידו ומודרך באהבה עקבית ללימוד תורה ומצוותיה. תמיד היה מוכן למלא כל פנייה ולסייע לכל חבר נצרך. כן היה מסור למשפחתו ללא גבול. היה לו רצון עז ושקט לאהבת-אם, שלא זכה בה, ולאביו חש רגש של מסירות ללא סייג. אהרן החל ללמוד באוניברסיטה בעברית בפקולטה לכלכלה ולמדעי-המדינה, אך הוא אף לא זכה לסיים שנת-לימודים זו. בד בבד עם לימודיו אלה שאף לצאת לקראת אתגרו – ההוראה. לאור השכלתו התיכונית-הפדגוגית נתקבל כמורה ומדריך בישיבה התיכונית "מתיבתא מהרש"ל" בירושלים. מפעם לפעם היה יוצא לשירות-מילואים ובימי הכוננות שלפני מלחמת ששת הימים נקרא שוב לדגל – ובקרב שנערך בארמון הנציב בירושלים הבירה, בעת שעסק מגבעה מיוערת וקטנה בטיהור עמדות-אויב, פגע בו כדורו של צלף – ואז נפל; זה היה ביום השלישי לקרבות, הוא כ"ח באייר תשכ"ז (7.6.1967). הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים. אהרן נמנה על שבעה-עשר הלוחמים "אשר להם", כדברי מפקדם, "היתה הזכות לפתוח את הדרך לשחרור ירושלים ולהחל במצווה לזכות את ישראל בירושלים השלמה". רשימה עליו הובאה בספר-הזכרון המוקדש לבוגרי קרית-הנוער בירושלים שמסרו נפשם על מזבח האומה. חוברת לזכרו הופיעה לאחר נפלו בשם "על במותיך". בספר "נזכור", שבהוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים והסתדרות הסטודנטים שבה, בעריכת יהודה האזרחי, הובאו תולדותיו ותיאור קרבו האחרון.
