יאיר, בן שרה (מדי) ויוסף (יושו), נולד ביום כ"ח בסיון תש"ו (27.6.1946) בקיבוץ גבעת-חיים. ביום 29.6.1946 – "השבת השחורה" – כאשר חברים מגבעת-חיים נלקחו למעצר בלטרון, וביניהם יושו, שיומיים לפני כן, לפנות ערב, נולד לו בן, אך טרם הספיק לראותו. אמא מדי, היא שנתנה את השם יאיר, תוך תקווה לשבתות מאירות יותר. רק כעבור חמישה שבועות שוחרר האב ממעצרו וראה לראשונה את תינוקו. ככל ילדי הקיבוץ, עבר יאיר את שלבי החינוך הרגילים – למן הפעוטון ועד לסיום בית-הספר התיכון האזורי. כילד היה שקט ורגיש. בשנות בית-הספר הראשונות עוד נתנה רגישות זו את אותותיה במעמדו בחברה ובכיתה. כעבור זמן השתנה המצב, כאשר החל להתבלט בין בני גילו וללמוד בחריצות, והתחיל להשיג את אשר החסיר בשנות "החלומות". משק בית-הספר התפתח באותם ימים, ויאיר היה בין נוטעי מטע האגוזים וממטפחיו הראשונים. עד היום משמש מטע האגוזים כאילו סמל ליאיר, מעין מקשר בינו ובין המשק. עד יומו האחרון, כאשר כבר התגורר בתל-אביב, היו מזכירים בכל מפגש דרך הלצה את "האגוזים שלו". בחברת הילדים היה תמיד נושא בעול, משתתף פעיל בשיחות, בישיבות, בטיולים, בהשבעות, בוויכוחים. כספורטאי הצטיין בענפי השחייה, כדור המים והאתלטיקה. מעולם לא החמיץ אירוע ספורטיבי, תמיד היה חבר פעיל בנבחרות ותרם להן ככל יכולתו, ויעידו על כך כל התעודות והמדליות שהוענקו לו. יאיר גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1964 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות השלים קורס למקצועות הטנק וקורס מפקדי טנקים. לאחר שעשה חיל בתפקידו נשלח לקורס קצינים אלא שלא הגיע לידי סיומו. מפקדיו העריכוהו כמדריך שקט ומפקד מצוין. המשמעת והדוגמטיות מעולם לא היו לרוחו של יאיר. במכתביו חזר והדגיש עובדה זו, שהקשתה עליו את חיי הצבא. אך תמיד תיקן אותה בנימה של אופטימיות והומור. הוא רחש הערכה רבה להורים ולבית. "תדעו לכם", כתב להוריו, "שאיני מקבל כמובן מאליו את המאמצים והאהבה שאתם משקיעים בי. כל חבילה שאני מקבל מכם היא אירוע, וכל חופשה בבית – חוויה. אני מעריך, ותמיד הערכתי זאת מאוד". במלחמת ששת הימים נלחם באוגדה הדרומית שפרצה במעבר המתלה, ובאותה תקופה ניהל "יומן מלחמה" משלו – לקוני, מרוכז ומלא עובדות יבשות ומהממות. בתעודת השחרור שלו נרשמו המלים: "אחראי ומסור לעבודתו". במחצית מאי 1967 סיים יאיר את שירת החובה. סוף סוף חזר הביתה – אל המשפחה החמה, אל המטעים, אל החברים, לפעילות התרבותית – לכל הדברים שהתגעגע אליהם. היה זה יאיר שארגן חגיגות במשק, ועשה זאת בחן, בהומור ובהצלחה רבה. כאשר הגיע תורו לתת שנת שירות באיחוד, שימש כרכז מפעלים במחלקת הנוער. שנה זאת הייתה גורלית לגביו. פתאום גילה את העולם שמחוץ לקיבוץ וגילה גם את יכולתו להשתלב בעולם זה. כאשר הסתיימה שנת השירות שב הביתה ובלבו לבטים גדולים: באיזו דרך יבחר? "היו לנו אז שיחות ארוכות בנושא", סיפרו חבריו, "ושיחה עם יאיר היא חוויה. אינך מעשיר את הדעת בלבד – אלא את הלב. בעיניו נכרו רגישותו, רצונו להבין ולשכנע. הייתה זו שיחה שיש בה יחסי גומלין טובים ובריאים". לבסוף הגיע לידי החלטה. מתוך כאב-לב ויסורים. הוא ביקש לצאת לשנת חופשה, ובשנה זו התגבשה אצלו ההחלטה הסופית לבנות את עתידו מחוץ למשק. הוא נטל לידיו ניהול מפעל קטן למוצרי פלסטיק והשקיע בו את כל מאודו. בד בבד עם העבודה למד מינהל עסקים באוניברסיטת תל-אביב. באותן שנים נשא לאישה את חברתו זיוה, והשניים קיוו לעתיד נאה, בעוד הם בונים את ביתם בתל-אביב ושומרים יחד עם זאת קשר עם הקיבוץ. במלחמת יום הכיפורים לחם יאיר כמפקד טנק בחזית הצפון. ביום כ"ג בתשרי תשל"ד (19.10.1973), הוטל על הפלוגה שלו לעלות ולתפוס עמדות אש על תל-ענתר. לפני שהספיקו להתקדם, החל כוח עיראקי, שהיה כבר על התל, לפתוח באש מטווח קצר. הטנקים השיבו אש תותחים ומקלעים והסתערו במעלה התל. אש נ"ט פגעה בטנק שלו תוך כדי הסתערות ויאיר נפל. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בגבעת-חיים איחוד. השאיר אחריו אישה, הורים ושני אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון דאז, משה דיין: "יאיר היה חייל מצוין וחבר נאמן. הוא היה אהוב על הכל;" מפקדו כתב: "יאיר היה חבר יקר ומסור"
