עמר, יוסף (‘יוסי’)

בן שלום ונעמי. נולד ביום ט' באייר תש"ט (8.5.1949) בעיר רג'וזה שבתימן. בשנת תש"י (1950) עלה ארצה עם משפחתו. המשפחה טולטלה ממקום למקום ועברה חבלי-קליטה קשים, עד שהשתקעה במושב ינון בשנת 1952. יוסי למד בבית-הספר הממלכתי-דתי שבמושב והמשיך בבית-הספר האזורי שבשפיר. הוא היה ילד רגיש וכאשר הוריו התגרשו סבל קשה. עם-זאת, היה תלמיד מעולה, אהוב ונערץ על בני-משפחתו וחבריו. מוריו עמדו על כישרונותיו והמליצו שימשיך בלימודיו העיוניים, והוא אמנם נתקבל לישיבת 'מירון' ואחר-כך המשיך בישיבת 'נוה הרצוג'. הוא עשה חיל בלימודיו, אולם החליט כי עליו ללמוד מקצוע – כדי לעזור למשפחתו ולפרנס את עצמו בבוא-היום. הוא נתקבל לבית-הספר הטכני של חיל-האויר והוסמך כמכונאי-מטוסים. יוסי אהב מאוד את הים ואת גליו. הוא הרבה לשחות, ואת זמנו הפנוי בילה בים או בבריכה. כן נהג לשוטט בחיק-הטבע וליהנות מנופים מסעירים. יוסי גויס לצה"ל ביום 20.5.1968 והוצב לחיל-האויר. הוא עשה חיל בעבודתו כמכונאי- מטוסים, וכאשר הגיעה שעתו להשתחרר המליצו עליו מפקדיו שימשיך בשירות קבע. יוסי נעתר לבקשתם וחתם לשירות-קבע. הוא נשא לו אישה, ובמרוצת השנים נולדו לזוג המאושר בת – נטע, ובן – ניר. יוסי היה בעל ואב למופת וחילק את זמנו בין משפחתו לבין חובותיו לצה"ל שמילא במסירות ובשלמות. עם כל-זאת, הקדיש להוריו הרבה מזמנו. מכריו הרבים ציינו אותו כאדם ישר ובעל לב חם, והרימו על נס את יחסו החם והלבבי לכל אדם. יוסי התקדם בצה"ל במקצועו ובדירוגו. במלחמת יום-הכיפורים שירת כמכונאי- מוטס, בזירות סיני וסוריה, ובתום המלחמה הוענק לו אות-המערכה. הוא התבלט ביכולתו המקצועית הגבוהה, ביחסו החם לאנשי יחידתו ובדיבורו הצנוע. ביום כ"ט באייר תשל"ז (17.5.1977) נפל יוסף בעת מילוי תפקידו -כאשר יצא לתרגול תדלוק באוויר התרסק המסוק בו היה. בן 28 בנפלו. יחד עימו נהרגו הטייסים רב סרן יערי תמיר וסרן כהן ישראל ("שרוליק"). יוסף הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים. השאיר אחריו אישה-רחלי (בת 27), בת ובן, הורים, אח ואחות. במכתב-תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "מהיכרותי עם יוסף ובעיקר מעדות מפקדיו וחבריו לעבודה נתגלה יוסף כאדם צנוע ומסור למשפחתו, לחבריו ולמטרה שלשמה שירת בצה"ל. מעל לכול בלט יוסי בתכונותיו האנושיות כאדם, ועל-כך היו גאים." ליום השנה לנופלו כתב עליו מפקדו: "דמותו הצנועה והשקטה מוזכרת כסמל בכל פגישה ואירוע משותף. תכונותיו האישיות הנעלות – יושר, מהימנות ונאמנות למשפחתו ולחבריו – משמשות וישמשו דוגמה וסמל לכל המצווים להמשיך בדרכו." אשתו תרמה ספרים לספרייה הציבורית שבקרית-עקרון, להנצחת זכרו. הוריו הכניסו ספר-תורה על-שמו ולזכרו לבית-כנסת שבמקום-מגוריו בקרית-עקרון.