בן עופרה בן שאנן ואלברט עמר. נולד ביום ד' בחשוון תשמ"ב (1.11.1981) בצפת. אח לעידן, מתת, אוראל ונועם. דודו גדל בקריית שמונה. הוא למד בבית-הספר היסודי "תל חי" שבקריה והמשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון החקלאי המקיף "ויצו קנדה" בנהלל. לדבריו, תקופת לימודיו בבית-הספר החקלאי בנהלל הייתה היפה והמעצבת בחייו; שם ספג ריחות כפר, נהנה מהעבודה ברפת והתחבר לעבודת האדמה. ילד של טבע ופשטות היה. הוא אהב את נופי הצפון, הכיר כל פינה וכל שמורת טבע והירדן זרם בעורקיו. לטיוליו באזור רמת הגולן לקח עמו את בני משפחתו, בעיקר בעונת האביב, אז צפו בהנאה בזרימת המפלים ובפריחה המדהימה. דודו קיים מערכת יחסים קרובה מאוד עם בני משפחתו. בכל נושא שאל לדעתם של אמו ואחיו והתייעץ כשהיה עליו לקבל החלטות. בסופו של דבר, לאחר ששקל וחשב, פעל כפי שחשב וראה לנכון. הוא היה אדם רגיש להפליא, חכם ומבריק. כבר כילד בלט בתכונותיו הרוחניות ופעמים רבות אמרה לו אמו כי הוא נמצא בספרות אחרות ולא בעולם הגשמי. היה לו כישרון להתבונן באנשים ולראות דברים החבויים מתחת לפני השטח. דודו בלט בצניעותו. לעצמו לא ביקש כמעט דבר; בגדים, רכוש וכסף לא עניינו אותו. אף על פי שהכסף כמעט ולא היה מצוי בכיסו, תמיד הציע את עזרתו ונתן לאחרים, גם אם היה זה כספו האחרון. מוקף היה בחברים רבים מעולמות שונים שביקשו את קרבתו; תמיד אמר שמכל אחד מהם הוא מקבל משהו אחר התורם לחברות. לכל אחד ידע להעניק את תשומת הלב הראויה, השקיע והתמסר וסיפק את תחושת הקרבה המקסימלית. לכל אורך השנים שמר על קשר עם כולם וגם לאחר גיוסו הקפיד לבקר את חבריו באשר הם. לאחר נפילתו הגיעו לביתו חברים רבים מני ספור שטענו כי דודו היה חברם הטוב ביותר. דודו אהב את החיים ולא שבע מהם. הוא הרבה לצחוק וחי ללא פחד. רוב הזמן נהג בעליצות כאילו אין מחר, שידר תחושת קלילות לכל חבריו ומכריו, אבל אחיו והחברים הקרובים ידעו כי מתחת לחזות הקלילה, גומות החן המדהימות והחיוך התמידי שהיה מרוח על פניו, מסתתר בחור שקול ורציני, המבין את קשיי החיים, מתחשב, אדם שאפשר לסמוך עליו. פרט לאהבתו לטבע היו לדודו תחביבים נוספים: הוא אהב מאוד מוזיקה, לימד עצמו לנגן בגיטרה והתאמן במשך שעות. הלהקה האהובה עליו ביותר הייתה ה"פינק פלויד" שאת נגינתה העריך. בתקופה מוקדמת יותר של שנות התבגרותו נהג לעלות לגג עם הטלסקופ שלו ולצפות בכוכבים. תחביב נוסף שפיתח היה צילום: הוא ראה דברים, נופים ועצמים כמו שרק עין של צלם יודעת להבחין בהם. בסוף חודש יולי 2000 התגייס דודו לצה"ל והיה ללוחם בהנדסה קרבית. במהלך שירותו השתתף בפעילות מבצעית ומילא משימות שונות בשטחי יהודה ושומרון – בטול כרם, רמאללה ועוד. לא אחת ניצב בפני סכנות וכשביקשו ממנו חבריו ליחידה לגלות דאגה רבה יותר לביטחונו האישי, הצהיר: "אל תדאגו לי, אין סיכוי שאמות באדמת השטחים הארורה, אלא בלבנון בהגנה על ביתי". כך התנבא, ולא ידע את אשר ניבא… כמפעיל צמ"ה (ציוד מכני הנדסי) ברמה מעולה היו "רבים" עליו קצינים ומנהלי עבודה שביקשו להיות שותפים שלו בכלי. מפקדיו תמיד סיפרו שדודו וכלי ה-D9 אחד הם, כמו כלים שלובים. אמו תהתה איך לדודו העדין והרזה יש שליטה מושלמת כל כך בכלי כה ענק ומאיים, והוא היה מרגיע אותה במילים "אימא, אל תדאגי לי, הכלי ממוגן וענק וכולו פלדה, שום נשק לא יכול לו". על טילים לא חלם. הוא היה רגוע ובטוח בעצמו, ולפני כל משימה היה מעשן סיגריה בנחת, לוקח הכול בקלות. אפילו במלחמה, באמצע שום מקום, במהלך ירי וקרבות, היה עוצר לרגע, נוטל פסק זמן מהמהומה המתחוללת סביבו ונרגע. אז היה ניגש למלאכה בשיא הרצינות, פורץ דרך ומקים מגננות, לא מתעייף ולא מפסיק עד אשר בוצעה המשימה במלואה ואף מעבר לכך. לאחר שחרורו מהצבא טיפח את חלומו על הטיול הגדול שיערוך לפני הלימודים. "הנעורים קצרים וחולפים, יש לנצלם, תמיד אוכל ללמוד ולהתמסד", אמר. ביום ט"ז בתמוז תשס"ו (12.7.2006) פתחו מחבלי החיזבאללה בהרעשה ארטילרית לאורך גבול הצפון, בחסותה תקפו בטילים סיור של צה"ל, הרגו, פצעו וחטפו שני חיילי מילואים: רב-סמל אהוד (אודי) גולדווסר וסמל-ראשון אלדד רגב. בעקבות חטיפת החיילים ונפילת שמונה חיילים נוספים החליטה ממשלת ישראל לצאת למלחמת לבנון השנייה. בשבוע הראשון, על-פי החלטת הרמטכ"ל, התנהלה מלחמה אווירית. ביום כ"ג בתמוז תשס"ו (19.7.2006), שבוע לאחר החטיפה ובעקבות קטיושות רבות שירה החיזבאללה, החלה לחימה קרקעית של יחידות מובחרות. כשפרצה המלחמה ועדיין לא קראו לו, היה דודו חסר סבלנות וציפה לגיוסו בקוצר רוח. ב-24.7.2006 הגיעה השעה, והוא עלה עם יחידתו ללבנון. למרבה האירוניה, חייו נקטפו בשבריר שנייה בכלי שחש בו כה בטוח. דודו נפל בקרב בדרום לבנון ערב הפסקת האש, ביום י"ט באב תשס"ו (13.8.2006). הוא נהרג מפגיעת טיל בדחפור ה-D9 שבו שהה בכפר קנטרה, עת היה בדרכו למשימת פתיחת ציר לכוחות בוואדי סלוקי. עמו נפל סמל ראשון יבגני טימופייב. דודו שגדל וחי בצפון הארץ, נהרג למען הגנה על ביתו והוא בן עשרים וחמש. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בקריית שמונה. הותיר הורים, שלוש אחיות ואח. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל. על קברו נחקקו המילים: " 'והיה כעץ שתול על פלגי מים את פריו יתן בעתו' בן, אח וחבר אהוב."
