בנם של רות ומנחם. דקל נולד ביום ג' בחשוון תשמ"א (13.10.1980) בקריית אתא. אח צעיר לכלנית ורקפת. דקל היה ילד חביב ושובב לא קטן, סיפרו הוריו. גם בגן וגם בבית הספר המורים לא רוו נחת מאמרות פיו. הוא היה פשוט ליצן הכיתה וכולם אהבו אותו ורצו בקרבתו. כשעבר דקל לחטיבת הביניים הוא המשיך להיות אהוד על כל חבריו ולהצחיק אותם בשיעורים. סיפר שי, חבר: "דקל, אני לעולם לא אשכח את התקופה היפה שעברנו ביחד. היית משגע אותי עם כל התחבולות, הטריקים והוויכוחים שלך: 'למה התיישבנו דווקא פה ברכבת', 'קריית אתא יותר גדולה מבאר שבע'. אבל זה מה שבעצם אפיין אותך. השטויות והצחוקים שהיית עושה, שהיית מוציא את הטוב מהרע, זה מה שעשה אותך בעצם, דקל". כשעבר דקל לחטיבה עליונה בתיכון רוגוזין בעירו הוא התקבל למגמת שרטוט, המגמה שהייתה קרובה לתחביבו – ציור. הוא בלט כתלמיד מצטיין, וסיים את התיכון בהצלחה. בנוסף לציור, בין תחביביו של דקל היו מחשבים וחשמל. הוא גם אהב מאוד חיות. בעיקר אהב דקל להיות עם החברים, לבלות יחד ולעזור להם בכל עניין וצורך. סיפרו חבריו: "היית חבר כל כך קרוב, כל כך מבין / בשבילנו תמיד היית זמין / בכל מצב בכל צרה / תמיד היית מציע לנו עזרה / תמיד כולנו, כל החבורה / נזכור לך את כל העזרה". רביב, חבר של דקל, תיאר את הקשר ביניהם: "היית לי כמו אח, שאוהב ודואג לי ברגעים הכי קשים בחיי. החיוך שלך היה כחיוך של מלאך. גם ברגעים הכי קשים שעברת חייכת ולא נתת לעצבות להיכנס בך. אני בחיים לא אשכח את הליטוף שלך על הראש שלי … תודה על שהיית לי חבר ואח". דקל התגייס לצה"ל ביום 26.11.1998. הוא נשלח לקורס גנרטורים, אותו סיים בהצטיינות, ואחרי הקורס נשלח כחייל חיל החימוש לבסיס נח"ל באזור ערד. דקל השתלב עד מהרה בין החבר'ה, בלט במקצועיותו ולמרות המרחק של הבסיס ממקום מגוריו היה מרוצה מהשירות, מהאווירה ובעיקר מהחברים ששירתו איתו. סיפר רב-סמל ערן, מפקדו של דקל: "אני זוכר שהגעת אלי ודיברנו, אמרת לי שאתה מעוניין להיות במחסן, אבל אתה לא יודע כלום. אמרתי לך אל תדאג יהיה בסדר והתחלתי ללמד אותך. קלטת את החומר מהר מאוד ויישמת אותו בצורה הטובה ביותר, ועד מהרה הפכת להיות מחסנאי מעולה ומקור גאווה בשבילי. גם כשהוטלו עליך משימות קשות כמו הסדנה ידעת להסתדר, ובעזרת החיוך הנצחי שלך השגת כל מה שאתה רוצה. לא היה מאושר ממני, בכל מקום שהייתי פיארתי אותך וסיפרתי שאתה הולך להיות בגדוד 50 אחראי מחסן. היית בשבילי מקור גאווה והצלחה, ועל זה אני מודה לך". מאיר, חבר של דקל לשירות, סיפר: "בנסיעות שלנו יחד ידעת איך להצחיק את כולם ולהפיח חיים במחלקה שלנו ובכלל בכל דבר בו נגעת. מכל דבר ידעת להוציא את הטוב והשמח שבו. תמיד צחקת, לא ידעת מהו עצב. כשמישהו היה עצוב ידעת איך להצחיק או לשמח אותו". במהלך השירות דקל התקדם לדרגת סמל ראשון. לקראת מועד תום שירותו הסדיר הוחתם דקל על ידי צה"ל להמשך שירותו בקבע. דקל נפל בעת שירותו ביום כ"ז בתשרי תשס"ב (14.10.2001), שבועיים אחרי שנפצע בתאונת דרכים בקריית טבעון במהלך חופשת השחרור שלו מהשירות הסדיר. "לאחר מאבק של שבועיים ימים הוטב מצבו", סיפרו הוריו של דקל, "וב-13.10.2001 חגגנו לו יום הולדת עשרים ואחת. כל החברים מהילדות, מהבסיס, המשפחה. ולמחרת הנורא מכול קרה, ודקל איננו איתנו יותר". דקל היה בן עשרים ואחת בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין בקריית אתא. הותיר הורים ושתי אחיות – כלנית ורקפת. כתבו הוריו של דקל: "דקל. דאב ליבנו, איך מאתנו הלכת. קולך נדם, אך לא החרשת. לחיות רצית, ולא הצלחת". רקפת, אחותו של דקל, כתבה: "אחי היקר! הכאב הוא עצום, המילים הן ריקניות, והתחושה הגוברת שלא אראה אותך יותר שוברת את לבי. גדלנו ביחד, צחקנו יחד, ותכננו תכניות כל אחד כלפי השני, ועכשיו הכול התפוצץ לי. הלב כואב מאוד, מה לעשות דקל, איך להתגבר? הגעגועים גוברים מרגע לרגע, השאלה החוזרת תמיד: למה זה קרה? היית האח הקטן והיחיד שלי, ועכשיו אני מסתובבת עם סכין בלב שלא תשתחרר לעולם. לא נותר דבר מלבד הגעגוע, הזמן עובר לאט לאט שעה שבוע, ורק קולי זועק עכשיו, תגיד מדוע?" כתבה כלנית, אחותו של דקל: "דקל שלנו! אין מילים שיוכלו לתאר את הכאב / זאת המערבולת שבבטן והראש שמסתובב / מנסים לעכל את רוע הגזרה / לא, זה לא יכול להיות זה לא קרה! הבדיחות, הציניות, ההליכה הקופצנית / המחשב, הדי.וי.די, ו'אבא אני לוקח את המכונית' / עשרים ואחת שנים מחייך נתת לנו / את כל הטוב שבך חילקת לנו / איך אפשר לומר שלום ולא להתראות / שממך יישארו לנו רק תמונות ומזכרות. רק בשבת חגגנו לך יום הולדת / כל החברים והמשפחה האוהבת / ראינו בעיניך את השמחה וההתרגשות / לקחת את החיים כל כך בפשטות. דקל תאמר לנו מה עושים? / איך את החים האלה אנו ממשיכים? / איפה אתה ואיך אתה מרגיש? / הכול קרה בזמן חופשתך על הכביש / ובשנייה אחת נדם ליבך / וחלק מליבנו נדם איתך". יעל, חברתו של דקל, כתבה לו: "לאהוב שלי. אני יושבת והדף מולי, הכאב עצום אך המילים אינן יוצאות. קשה לי ורע לי כשאתה לא לידי. אני יודעת שאתה אוהב ומתגעגע, ויותר מזה אני יודעת שעוד ניפגש, ונמשיך באהבתנו שנקטעה בטרם עת. מוזר להגיד שאתה אינך עוד כאן, ובתוכי אני יודעת שלא עזבת אותי אלא הלכת למצוא לנו מקום יפה ושקט איפשהו בעולם הבא. אני עוצמת עיניים ורואה אותך מולי, מחבק ומנשק כמו תמיד. המציאות המצמררת ניפצה את ליבי לרסיסים של אהבת געגועים אליך. מתי ניפגש דקל, אתה מחכה לי, נכון?" טל, אחיינית של דקל, נפרדה ממנו: "דקל אני אוהבת אותך ומתגעגעת אליך. אני רוצה שתחזור, לקפוץ עליך, להשתולל כמו פעם ולחבק אותך. דקל טוב לך למעלה? תשמור עלינו כל הזמן". ספדו מפקדיו וחבריו של דקל מחיל החימוש ומהנח"ל: "דקל. היית הפרח של החימוש, אשר נקטף מאיתנו. החיוך שלך יהיה חקוק עימנו לנצח. היית השראה לכל חייל במחלקה במסירות ובמקצועיות שלך. אנחנו אוהבים אותך ומתגעגעים כל כך, ואת השטויות והצחוקים לעולם לא נשכח. השארת אותנו עם חיוך בלב. תמיד נזכור ולא נשכח. דקל, למה הלכת ואתה כל כך צעיר?" ספד מאיר, חבר של דקל לשירות: "דקל. לעולם לא אשכח את חיוכך ואת צחוקך הנצחיים, גם בבית החולים כששכבת פצוע לא היית עצוב, היית זורק הערות קטנות וטיפשיות שהצחיקו אותנו. אתה עודדת אותנו שהכול בסדר, שזה לא נורא בעצם ושאתה תחלים … דקל, אין מספיק מילים בעולם שיוכלו לתאר אותך. איש לא יוכל למדוד את גודל אהבתי וגעגועי אליך, ומילים לא יוכלו לתאר אותם. לעולם לא אשכח אותך דקל, תמיד תהיה איתנו. דקל הפרח של החימוש שנקטף בטרם עת … דקל היית הפרח של החימוש אך כעת אתה המלאך של החימוש. דקל היית לי מורה אך יותר מכול חבר. לעולם לא אשכח אותך, בכל מקום בו אהיה". נפרדו מדקל חבריו רועי, אליעד ושלומי: "דקל. לאבד חבר זה כואב / הכאב הכי צורב שיכול להיות ללב / איך אפשר להתרגל שלא לראות אותך / לא לשמוע את קולך? / את החיוך המקסים ששיגע את כל הבנות / איך נוכל כולנו בלעדיך לחיות … יודעים שזה לא נגמר / שבכל לילה כשיוצאים הכוכבים תמיד נדע שאתה שומר עלינו במרומים כמו בעבר / רק הזמן עובר, הכאב מתגבר / לא עובר, רק חוזר / ומתגעגע אני אליך, חבר". ספד לדקל חברו אלי: "דקל, כל החיים שהיו לפניך נגמרו בשבריר של שנייה גורלית אחת. כל החלומות שעוד לא הספקת לחלום נעלמו, כל הדברים שעדיין לא עשית. ככה נפרדת בגיל עשרים ואחת, כל כך צעיר. אני יכול לכתוב עוד שורות ארוכות ולספר סיפורים כה רבים, אך יותר מכול תמיד תישאר בלבי עם הילד שבך, שעודד אותי בזמנים קשים וידע להעלות לי חיוך על הפנים. אז אני מקווה שאתה שוכב בשלווה שם למעלה ושומר עלינו, אני רק מבקש שתקרין קצת מהחיוך ומשמחת החיים שבך כי אתה חסר פה לכולנו. לעולם לא אשכח אותך אחי". מלי, חברה של דקל, כתבה: "דקל. אני זוכרת איך בכל פעם שהייתי קצת עצובה, תמיד ידעת איך להעלות בי חיוך ולהצחיק אותי. ועכשיו אני מסתכלת בתמונה שלך ומנסה לחשוב על כמה מילים שיוכלו לבטא את הכאב הגדול שאני מרגישה מבפנים, אבל את כל הרגשות אני לא מצליחה לכתוב במכתב אחד. אני עדיין לא מאמינה, או לא רוצה להאמין שהחיוך והצחוק המתוק שלך לא איתנו עוד … דקל, אני מאמינה שאתה תרצה לראות אותנו מחייכים כמו שאתה ידעת לחייך, ושנמשיך לחיות את חיינו למרות הכאב הגדול והחיסרון הגדול, ותמיד נזכור את החיוך המתוק שלא יישכח". במלאת שנתיים לנפילת דקל כתבה אחותו כלנית: "שבע מאות וארבעים ימים חלפו ואתה לא שבת / שבע מאות וארבעים ימים עברו ואתה לא גדלת / עדיין מהדהד צחוקך בחלל האוויר / עדיין דמותך חיה … אבל היא תלויה על הקיר // … כן אני מודה זה כואב, שכל אחד לדרכו הולך / ורוצה לצעוק לכולם, תעצרו את השעון, תחזירו את הזמן / ואולי שוב אוכל לראות את דקל אחי הקטן. // אבל הוא לא שומע, הוא רוצה אותך איתו / כי הוא יודע מה תפס ברשתו / עלם חמד עם חיוך כובש / טוב לב ובציניות הורס / חבר אמיתי ידעת להיות / רצית אבל לא נתנו לך להמשיך לחיות". מנחם, אביו של דקל, כתב: "זעקי ארץ, זעקו שמים / דקל בני נישא על כפיים / שחר הפציע, ושמש זרחה / נלקח בני, נשמתו הלכה. בין תקווה לתוחלת, הוא אחז בידיו / את האהבה שקיבל, זאת ראו בעיניו / לא יכול לחייך, וגם לא בכה / נלקח בני, נשמתו הלכה. העולם פסק לנוע, ושמש בלי אור / זה סתיו קודרני, חלום שלא ניעור / יד זדונית, כלפי מטה שולחה / נלקח בני, נשמתו הלכה. הנה הם, המלאכים, חגו סביבו / נישקו את פניו וליטפו את ליבו / כאביו ייסורים, אמרו, ועתה מנוחה / נלקח בני, נשמתו הלכה. לא הספיק הוא לומר שנפרד לעולם / כל אשר בליבו, ואת מה שחלם / גם טרם ידע שזהו יומו האחרון / נלקח בני דקל, נלקח בארון. דואב ליבנו, איך מאיתנו הלכת / קולך נדם, אך לא החרשת / לחיות רצית, ולא הצלחת / עד עולם, רק שמך לנו השארת". דקל מונצח באנדרטת נופלי חיל החימוש שהוקמה בנתניה ובאנדרטת נופלי הנח"ל בפרדס חנה. באינטרנט, באתרי הנצחת הנופלים של חיל החימוש ושל הנח"ל, ניתן למצוא חומר רב בעמוד לזכר דקל, כולל תמונותיו ודברים לזכרו שכתבו בני משפחה וחברים.
