עמי-רן (עמרני), ניר

בן בכור לליאת ורוני, אח לחן. נולד ביום כ"ג באב תשל"ז (7.8.1977) בחיפה. כבר בלידתו היה גדול מהממוצע והפליא את הרופאים בבית-החולים, ולכל אורך השנים הקדים את הסובבים אותו הן בגובהו והן באופיו הבוגר.   ניר היה שאפתן והתעניין בתחומים רבים כבר מגיל צעיר מאוד. בגיל שבע, כשהמחשבים היו ממש בתחילת דרכם בארץ, למד בחוג מחשבים בהתמדה ובעניין רב. הוא נשבה בקסמי המדיה החדשה והשקיע בה זמן רב, ולעתים – אף ויתר על שנת לילה כדי לעסוק בתחביבו זה.   ניר גדל והתחנך בקריית מוצקין, למד בבית-הספר היסודי "בן-גוריון" בכיתת אמנות וניחן בחוש טכני מפותח. בכל דבר שנגע בו חולל פלאים: מכשיר שהתקלקל, חפץ שנשבר – הכול ידע לסדר. ניר אהב את הארץ והרבה לטייל לרוחבה ולאורכה במסגרת חוג לידיעת הארץ. החוג כלל אחת לחודש טיול משפחתי וניר התגאה בכך מאוד.   תחביבים רבים היו לניר מילדותו, כגון איסוף בולים ומחזיקי מפתחות ואהבה גדולה לטיסנאות. ניר אסף בולים וביקר בתערוכות, וכמו בכל דבר שעשה העמיק והרחיב את ידיעותיו בנושא. הוא אסף גם מחזיקי מפתחות, נהג לכתוב למפעלים ולארגונים שונים ולבקש מחזיקים ואכן מדי פעם בפעם שלחו לו מחזיקים או ענו לו, דבר שהלהיב אותו מאוד. נוסף לכך היה חבר בחוג לטיסנאות, בנה והטיס טיסנים והשתתף בתחרויות. ניר השתתף בחוג ליצירה מעץ, והוציא מתחת ידיו מגוון עבודות – סירות עתיקות, שעון, גיטרה, מתקן לעיתונים, מתקן לכלי תפירה ועוד שפע יצירות מרהיבות.   ניר אהב כדורגל מגיל ההתבגרות ועד יומו האחרון. הוא היה אוהד מושבע של "מכבי חיפה", שסמליה ודגליה מילאו את חדרו, ותמיד הקפיד על כך שאחד מפריטי לבושו יהיה בצבע הקבוצה – ירוק.   ניר אהב מאוד לתת מעצמו למען הקהילה ובעת לימודיו התיכוניים, במסגרת פרויקט המחויבות האישית, התנדב למשמר האזרחי. במהלך לימודיו בתיכון "אורט מוצקין" יצא עם משלחת לפולין, והמסע הותיר בו חותם עמוק. הוא חזר משם יציב יותר בדעתו, ראה עצמו כפטריוט, ודעותיו הפוליטיות שכבר היו טבועות בו התחדדו עוד יותר. נסיעה זו הגבירה את אהבתו ונאמנותו לארץ.   אחד הדברים שאפיינו מאוד את ניר היה הצורך לדעת מה מתרחש בארץ ובעולם כולו. הוא היה ידוע כ"חיית עיתונים" ומאז למד לקרוא, הדבר הראשון אותו נהג לעשות עם חזרתו מבית-הספר היה לקרוא את העיתון. ניר, שמגיל צעיר גילה עניין ומעורבות בנעשה סביבו והיה לו חשוב לדעת מה קורה, הופתע לגלות שלא כולם חשים כך. ניר היה מחובר גם לחדשות ברדיו ובטלוויזיה וכשהתרחשו אירועים מיוחדים היה מתקשר באופן קבוע, משתף ומעדכן.   ביולי 1995 התגייס ניר לצה"ל, לחיל האוויר. הוא אהב מאוד את הצבא וראה בו את ייעודו. ניר התגייס כעתודאי ולמד לימודי הנדסת אלקטרוניקה במכללת "אורט בראודה". הוא הספיק לשרת בצבא הקבע כשנה ובתפקידו האחרון שירת בטייסת תעופה בכנף 1 כקצין קש"ב. את תפקידו ביצע בשלווה, במסירות ובמקצועיות, תוך הפגנת נאמנות מלאה למפקדיו ולמערכת שכה אהב לשרת בה. ניר תמיד היטה אוזן קשבת לחיילי הגף והטייסת וכדברי מפקדו, עטף את חייליו בחום ובאהבה והיה להם כאב הדואג לילדיו.   במכללת "אורט בראודה" הכיר ניר את טליה, ובאוגוסט 2000, לאחר חמש שנות חברות, נישאו. תשעה חודשים היו השניים נשואים וכבר החלו לחפש בית ולחשוב על הבאת ילדים לעולם. אך ניר, שהיה ממש בתחילת בניית חייו עם אשתו, לא הספיק להגשים את חלומותיו.   ביום כ"ח באייר תשס"א (21.5.2001) נפטר ניר בביתו מדום נשימה והוא בעיצומו של חלום. בן עשרים ושלוש היה במותו. סרן ניר עמי-רן (עמרני) הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין צור שלום. הותיר אחריו אישה, הורים ואח.   סבתו של ניר, יפה וייס רוזנפלד, אספה, כתבה והוציאה לזכרו את הספר "ביום שהיכה הברק".   ליאת, אמו של ניר, כותבת באתר האינטרנט "תפוז", בבלוג "אתה שאינך עמי", שכתובתו: http://blog.tapuz.co.il/mynir.   כתבו בני המשפחה: "ניר השאיר אותנו המומים. הוא מאוד חסר לנו. ניר היה מאוד דומיננטי בחיינו, בעל נוכחות חזקה, אדם שנעים להיות במחיצתו, העניק הרגשת ביטחון וכוח וידיעה שיש על מי לסמוך, עמוד תווך. אישיות מקרינה שאין להתעלם ממנה. ג'ינג'י עם אופי מיוחד, שבכל מקום שהיה בו הותיר חותם".   מפקד הטייסת שבה שירת ניר, כתב לו: "ניר, הגעת לטייסת לפני שנה ותשעה חודשים, מיד בסיום קורס הקצינים. נכנסת לתפקיד המוגדר לקצינים ותיקים ומנוסים ומהר מאוד נכנסת לעניינים. גילית בגרות ורצינות מן הרגע הראשון,השקעת רבות בלימוד התפקיד והמקצוע ומהר מאוד הוכחת לכולנו שאתה הקצין המתאים לביצוע התפקיד. ביצעת את תפקידך בשקט, במסירות ובמקצועיות, תוך הפגנת לויאליות מלאה למפקדיך ולמערכת שבה אהבת לשרת. נרתמת תמיד לביצוע כל משימה ותמיד בבגרות ובמסירות. רק לאחרונה נשלחת ללוות קבוצה גדולה של אנשי מילואים בדרכם לביצוע אימון ותעסוקה מבצעית – כמו תמיד נרתמת, הובלת את המשימה וחזרת עם תחקיר מסודר ממנו ניתן היה להפיק לקחים לפעמים הבאות. תמיד היית אוזן קשבת לחיילי הגף והטייסת. עטפת את חייליך בחום ואהבה והיית להם כאב הדואג לילדיו. התלבטנו יחד לגבי המשך שירותך ולבסוף החלטת להמשיך בתפקידך בכנף. נקשרת לאנשי הכנף, התמסדת בעמק ובנהלל והעדפת להישאר קרוב למשפחתך, משפחה לה דאגת במיוחד. ניר, היית ג'ינג'י חייכן, איש מקצוע, נעים הליכות ונוח לשיחה. בשבילנו היית קצין וג'נטלמן".   ביום האזכרה הראשון נשאה אמו של ניר דברים: "ניר, בלעדיך שנה עברה כנצח. תמה שנה ושוב אנחנו ניצבים כאן בעיניים מלאות חשכה, עצב ודמעות, ולב שבור ונדכה, בנפש קרועה ורותחת. הנה אנחנו כאן, ניר, על מקום מנוחתך האחרונה. אנחנו בין החיים ואתה בין המתים. כמה קשה לבטא זאת וכמובן עוד יותר קשה להאמין. אתה אינך עמנו עוד ולא תהיה עוד לעולם. חלק בך עוד ממשיך והולך עמי לכל אשר אלך, אתה אתי ללא הפסקה ביום ובלילה, בערות ובשינה. שנה עברה, דברים קרו, דברים שציפיתי שיהיו, ובהיותך חלק בלתי נפרד ממני אנו עוברים הכול יחדיו בכאב חד ועמוק. אינני מרפה ממך ואתה אינך מרפה ממני, למרות שפיזית הנך נמצא כאן למטה. מתחת לאבן הכול קפוא – לא בגלל שהאבן קרה, הכול קפוא כי הזמן עמד מלכת. הדמעות זולגות והזיכרונות עולים ומתענגים על מה שהיה ועל מה שהיה יכול להיות… על החלומות שחלמת, על השאיפות ששאפת, על המשפחה שרצית והתחלת לבנות. ככל שנוסיף ונאהב אותך, כשם שאהבנו אותך, נוסיף ונתגאה בך על מה שהיית, כך תחסר לנו יותר ויותר: הצחוק, הקול, התנועה, האהבה, הידע, הנחישות ועוד אין-סוף דברים שהיית עבורנו. ואיך לא נסיים בשיר ששרת בנישואיך לטליה: 'בלעדיך, אני חצי בן-אדם', בלעדיך אנו לא מה שהיינו בטרם לכתך. אנו כאן: הוריך, רעייתך, אחיך, סבתותיך, דודיך, בני דודיך, חבריך וכל מי שהכיר אותך ואהב אותך".   עוד כתבה האם ליאת: "ניר בני היקר, אני יושבת, ספונה בתוך עצמי, מהרהרת על הימים המאושרים ההם, לפני אותו יום נורא בו התהפך הגלגל וחיינו השתנו ללא הכר. על הימים המאושרים כתינוק מדהים שהגיח אל אוויר העולם, גדול, אדמוני, יפה תואר, בשל וערני, היית פלא עבורנו. הבאת אור ושמחה אל ביתנו והכול התנהל סביבך. היית בן יחיד ארבע שנים עד שהופיע אחיך, חיכית לו מאוד ואף הענקת לו את שמו וקיבלת אותו בחום רב… בזכות חן, חדלת להופיע כל לילה בחדרנו עם השמיכה, החיתול והכרית. ביום בו הגיע חן הביתה קיבלת את המשימה להיות האח הבוגר, המוביל והעוזר והמראה את הדרך הנכונה… שמרת עליו מכל משמר. טיפלת בו כשלא היינו בבית. מהרגע שזיהית את הספרות ולמדת לחייג בטלפון, סמכנו עליך. כשהיה רעב הכנת לו לאכול כל מה שרצה, פינקת אותו ואפילו ניקית הכול ולא נשאר זכר וסימן למה שעשית… כזה היית, בוגר בטרם עת, אחראי ומסודר. כשחן גדל והלך לבית-הספר שמרת עליו מכל משמר וכל מריבה או בעיה שהייתה לו, אתה היית הראשון לדעת ולגונן… היית כל כך גאה בו ותומך בו. אהבתי לראות איך אתה עושה למענו במסירות אין-קץ… גם לחנך אותו לסדר רצית מאוד ואם חלילה נגע בחפציך זכה ל'לטיפה' מיוחדת במינה שסימניה נשארו על הגב כמה ימים.   אני זוכרת ומשחזרת אין-סוף פעמים את פגישתנו האחרונה בה הודעת, ניר, בהפתעה, שאתה וטליה מגיעים. אני לא הייתי ערוכה לאירוח ולארוחה לכן החלטנו פה אחד ללכת לאכול במסעדה שבה אהבת לאכול. חן ביקש שנדחה את היציאה הזו מאחר שבאותו סופשבוע לא חזר הביתה מהבסיס. אני, כמובן מאליו, עניתי שתהיינה הזדמנויות נוספות ששניכם תהיו עם בנות הזוג שלכם ויחד נצא כמו תמיד… מי ידע שזו הסעודה האחרונה?   ניר יקר שלי, עולמנו השתנה ללא הכר מאז אותו יום לפני ארבע שנים, האור והברק בעיניך כל כך חסרים לי, איך ייתכן שלא אראה את החיוך הזוהר שלך לעולם ולא אשמע את קולך המתנגן לו… זוכרת אותו היטב ולעתים אף נדמה לי ששומעת אותו וגם את צעדיך המתקרבים, עולה במדרגות ומחייך, מגיש את הלחי שאתן לך נשיקה וכהרגלי תמיד שואלת… מתי אזכה לנשיקתך? ותשובתך הקבועה… 'פעם'… אך כולם עדים שלעולם לא תוכל למלא את הבטחתך… מה שלא מתאים לך ניר, כל מה שהבטחת קיימת. אני זוכרת את שיחתנו האחרונה שהייתה קצרה כי היית עסוק מאוד בעבודה והבטחת שנדבר למחרת, אך אני, שלא רציתי להפריע לך שוב בעבודה, חיכיתי לערב שנוכל לדבר… אך הערב המיוחל לא הגיע ולא יגיע לעולם. מתגעגעת אליך מיום ליום יותר ויותר, אוהבת, אימא".   במלאות שלושים למותו, הספידה אותו סבתו יפה: "ניר שלי, למרות שהיום הזה כבר כל כך מוחשי שזאת האמת ולא חלום רע, פיזית כבר אינך אתנו. דע לך יקירי! אלו שאנו אוהבים, לעולם אינם מתים, כל עוד במחשבותינו נמצאים, בלבנו לעד חיים. מאות אנשים ליוו אותך בדרכך האחרונה, אלפי פרחים כיסו את קברך הרענן, זאת הוכחה לאישיותך הנפלאה, רבים כל כך אותך אוהבים. זיכרונות יפים מהעבר לעד נשארים, נזכור אותך כאדם טוב לזרים ולמשפחה. חיוכך המתוק כשל תינוק מופיע לנגד עיניי, ולעתים קרובות אתה מצליח גם היום לגרום לי לחייך יחד אתך על בדיחה מצחיקה. כך אני רוצה לזכור אותך לעד, נירי שלי, אהבתי אותך מאוד. מה חבל שאנוש כחציר ימיו, כציץ השדה כן יציץ, כי רוח עברה בו ואיננו. נוח בשלווה על משכבך. זכרך יחיה בתוכנו לעולמי עד. סבתך האוהבת".   חבריו של ניר כתבו: "אומרים שההבדל בין חיים למוות טמון בנשימה אחת. ניר וטליה הזוג שהתאהב ליד המים, ניר וטליה הזוג האידאלי, האגדה שהסתיימה ללא סיבה. ניר – זה לא הספד ובטח שלא פרידה, איך אפשר להיפרד ממישהו שנמצא כל הזמן אתך? ניר, זאת רק תזכורת והמון תודה, תזכורת למקרה ששכחת שאנחנו אוהבים אותך מאוד, סומכים עליך תמיד וחושבים עליך כל הזמן. זאת תודה. תודה גדולה להזדמנות ולכבוד שנפלו בחלקנו להכיר בן אדם כמוך, תודה שתמיד הצחקת אותנו, תודה שתמיד היית שם בשבילנו, ותודה על כל רגע שבילינו אתך. ניר, זאת לא פרידה – כי אנחנו לא נותנים לך ללכת. אנחנו יודעים שאתה שומע, ושתמשיך לשמור עלינו תמיד. אנחנו מחכים שמישהו יעיר אותנו מחלום הבלהות שאנו נמצאים בו, יגיע ויעיר אותנו ואותך. ניר, זאת לא פרידה – זאת רק תזכורת לכך שאנחנו כל כך אוהבים אותך".