עמית, סמדר
בת מרים ואריה, נולדה ביום י"א באייר תש"ל (17.5.1970) בקרית טבעון. אחות ליוחאי, אפרת ויריב. ילדה מלאת חיים ותוססת, שבצחוקה המתגלגל ללא הרף הקסימה את כל מכריה ואוהביה. בהיותה בת 5 נתגלתה אצלה מחלה גנטית, אשר גרמה להתקפי כאבים קשים ביותר ופגעה בעצמות רגליה. סמדי לא הניחה למחלה לפגוע בהתפתחותה ולמרות כל הקשיים שיחקה, למדה, בילתה ועסקה בתחביביה, אף יותר מכל ילד רגיל. כבר מגיל 4 היתה שחיינית מצטיינת ורק פגיעת מחלתה ברגליה גרמה לה להפסיק לשחות. מסלול לימודיה עבר בקרית טבעון דרך גן הילדים, בית-הספר היסודי 'קרית-עמל' ובית-הספר התיכון 'אורט גרינברג', אותו סיימה ובידה תעודת בגרות. את עבודת הגמר שלה במגמה הביולוגית הכינה בנושא מחלתה, בעזרת הפרופסורים שטיפלו בה. סמדי, נערה חברותית, שאהבה מאוד לבלות, שמרה על קשרים עם חברות מכל קצות הקשת החברתית, והיתה פעילה בתנועת 'הנוער העובד והלומד'. לסמדי היו תחביבים רבים: היא אהבה לשוטט בחנויות ולערוך קניות, אהבה בישול ואפייה על פי מתכונים שהמציאה, תפירה עילית בלימוד עצמי, ובעיקר אהבה ציור. הציור היה משאת נפשה של סמדי, שהיתה ציירת מחוננת בעלת כישרון מלידה. היא למדה ציור במרכז לאמנות במתנ"ס טבעון בהדרכת נונה אורבך, נעמה אורי ויעל גילעת. בשנים 1990-89 למדה בסטודיו של נונה אורבך. תקופה זו היתה היפה בחייה, בה פרחה, היתה מלאת אופטימיות, כוח רצון, תבונה וחוכמה ורצתה לטרוף את החיים עד תומם. שום דבר לא היווה מכשול עבורה, במיוחד אם התאפשר לה להתנסות בדבר חדש או לתרום לחברה. וכך, על קביים, התנדבה לגרעין נח"ל לאמנות במצפה רמון ושהתה שם 3 חודשים. גם על שירות צבאי לא ויתרה ולחמה כדי להתגייס. ואכן ב-23.3.1989 התנדבה לצה"ל ובשל נתוניה הגבוהים הצליחה להתקבל לקורס מודיעין בחיל-הים, תפקיד שאף מתנדבת לא הגיעה אליו מעולם. לאחר שנה וחצי בשירותה הצבאי, נפלה סמדר לערש דווי ממנו לא קמה. היא נפטרה ביום ג' בתשרי תשנ"א (22.9.1990) והיא בת עשרים. רב"ט סמדר עמית נטמנה בבית-העלמין בקרית טבעון. הותירה אחריה הורים, שני אחים ואחות. שלוש שנים לאחר מותה, ביום 29.9.1993, נפל אחיה הצעיר יריב, בעת מילוי תפקידו בתאונת-דרכים. סמדי הותירה אחריה עשרות ציורים גדולים, תרתי משמע, עזי צבע וצורות. לאחר מותה נערכה בקרית האמנים בטבעון תערוכה גדולה לזכרה. ציוריה זכו בשבחים מפי אמנים מומחים. ציורים אלה תלויים היום בבתיהם של בני משפחתה וידידים, וכל המתבוננים בהם מציינים את העוצמה הרבה שנובעת מהם. עידו ועוזי כותבים להוריה של סמדי: "מתנה זו מוענקת לכם בהרבה אהבה והרבה זכרונות נעימים וגם כואבים, אך בעיקר בלב גדוש על חוויה מיוחדת שעברנו בימי חייה של סמדי, שהשאירה טביעות אצבעותיה בנו. ההיכרות עימה היתה אירוע נדיר בעוצמת הרגש, בפרץ הנעורים, באופטימיות הגואה ובשמחת החיים, שחייבים היינו להיות שותפים לה. נשארנו עם מלאי זכרונות וכשאנחנו רואים את התמונות ליבנו רוחש בפליאה." בני המשפחה כותבים: "לאור האופטימיות שהקרינה לאורך חייה, נזכור את סמדי תמיד בחיוך, באהבה, בצחוק וברוח טובה."
